לפני כמאה שנה בהיותי סטודנטית באוניברסיטת בר אילן, אהבתי להתהלך בנעלי "קיפי" ובגדים של יוצאי ויוצאות הודו, זה היה קוד הגאווה שסימן את מי שהוא דתי קצת אחר. חברותי, אשר דרתי איתן במעונות לבנות, אמצו אותי כפרויקט חונכות אישי ולימדו אותי את התורה שבעל פה בענייני לבוש. סבלנות רבה היתה להן ועקשנות רבה לי. פעם אחר פעם הדגימו לי שבגדי שיעור במדרשה לבנות אינו כדין בגדים לשיעור פרשת שבוע משותף לכלל הסטודנטים וכן הלאה. התמתנתי מעט רק לאחר שאחת המרצות אמרה מפורשות שאי אפשר להיכנס יותר עם פיג'מה לשיעורים שלה.
חלפו אי אלו שנים ולמדתי את מלאכת ההתלבשות ואת חכמת הכיסוי והגילוי, אבל ניצוץ ההתנגדות של קיפי תמיד יישאר.

בפרשת "תצוה" אנחנו מגלים שאלוהים הוא גם סטייליסט, יש לו טעם משובח ויקר בכל הנוגע לבגדי הכהן הגדול. די מפתיע לגלות על מי שלכתחילה העדיף לברוא אותנו עירומים.
משה מתבקש להכין את אחיו אהרון ובניו לתפקיד הכהונה דרך עשיית בגדי העבודה, לכהן הגדול מערכת לבוש של שמונה חלקים: אפוד, חושן, מעיל, ציץ, ואת ארבעת החלקים הבאים יכינו האומנים גם לבניו: כותנת, מגבעת, אבנט ומכנסיים. מה הצורך בבגדים אלו? "ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת" (פרק כח, ג) ננסה להבין בהמשך לכבוד מי? ולתפארת מי או מה?

במקרא ישנו פירוט רב על אופן הכנת הבגדים,בחירת החוטים ושזירת האבנים. בארבעה פרטי לבוש המקרא מתעכב ומסביר היכן הלבוש מונח ומדוע דווקא שם:
האפוד – בגד הדומה לסינר שיורד מן החזה עד לעקבים, על כתפי האפוד מונחות קבועות שתי אבנים עליהם כתובים שמות בני ישראל : "וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְהֹוָה עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן " (שמות כח, יב).
דרך הבגד, באופן המוחשי ביותר, אהרון נושא פיזית על כתפיו אבנים המסמלות את כובד העם, כובד האחריות שבהנהגה. בנוסף אהרון מחזיק ונושא גם "הזיכרון" הסיפורי של העם.

חושן – בד שבתוכו ארוגות שתים עשרה אבנים טובות, כל אחת עם שם של שבט משבטי ישראל. "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי יְהֹוָה תָּמִיד " (שמות כח, כט). גם כאן, אהרון נושא את שמות בני ישראל אולם החושן מתפקד כסמן הגבולות, המשפט. אהרון נדרש כאן לתפקיד מנהיג שיודע אמת ומכריע. יחד עם זאת החושן מונח במקום הלב, שלא ישכח בבואו אל הקודש את זעקת הדלים.

מעיל – נלבש מתחת לאפוד, בשולי המעיל קבועים פעמונים שמשמיעים קול תוך כדי תנועה. "וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהֹוָה וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת" (כח, לה). עבור מי קול הפעמונים? שה' ישמע ? או שאהרון ישמע את עצמו (כי יתכן שקל להיות למנהיג ששוכח את תפקידו כשהוא עובד בסביבת הקודש)?

ציץ – מונח על המצח, מין טס מזהב מקיף על המצח מאוזן לאוזן (רש"י) קשור למצנפת. "וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי יְהֹוָה"(כח, לח). מקום המצח, המודעות למקומו של אהרון כשליח תמידי אשר מתווך בין האחרים לבין ה'.

מעניין שתפקידו של המנהיג ואחריותו מתוארת ועוברת דרך הבגדים המונחים על הכתפיים – הלב – הקול והמצח – פלג הגוף העליון. המדרשים ממלאים לנו את החסר באשר לבגדים המונחים בפלג הגוף התחתון. לדוגמה: "מכנסים מכפרים על גילוי עריות, דכתיב: (שמות כ"ח) ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה" (תלמוד בבלי, מסכת ערכין , דף טז ע" א). הבגדים הם הממשות של ההתפכחות מן התמימות, מן הראשוניות העירומה. אדם וחווה קיבלו דעת באכלם "מעץ הדעת טוב ורע" המפגש עם הדעת הוא מפגש עם טוב ורע, ואלוהים מלביש אותנו כותנות עור להתמודד עם המציאות החדשה.

בימי בחירות אלו (ימי פורים…) ימים שבהם סטייליסטים מעצבים את מותג המנהיג/ה הבאה ובני זוגם, חשוב לי שיתבוננו בבית אופנה קדום עם "מעצב על" שחשב שבגדים מעוצבים אינם שריון האטום מלגעת באחר. שהבגדים המושקעים שלהם וגם שלנו מספרים סיפור פנימי, הם אמורים לבטא או להזכיר לך את כובד האחריות למתרחש כאן, לקרב את אלו שסיפורם לא נשמע אל ליבנו, להתהלך עם פעמון שיעורר אותי ויזכיר גם לך מה תפקידך בעולם ומי אלו שצריכים להיות חקוקים על מצחנו.

Design for desire / יודית שחר

לאחרונה פשטה אופנה
אנשים נוסעים במכוניות זהב
מאחורי שמשה כהה
צללית זכר על הגה לצדו נקבה
חבושה קסדת זהב
ארבע מאות שמונים שקל גוונים
אבק שכמותי צועדת בדרכים
האבק שעל מכוניתם זוכה לטיפול אח"ם
שטיפה ווקס
עבורו יישלף כרטיס הזהב
אל תקלו ראש בכרטיס זהב
בזיעת אפם יאכלו זהב.
….

שבת שלום!