אתמול מצאתי אבן / יהונתן גפן

אתמול מצאתי אבן כזאת חלקה ונהדרה,
כולם ביקשו ממני שאזרוק אותה החוצה בחזרה.
אמא אמרה לי: "זאת אבן קטנה, חבל
זרוק אותה החוצה, אולי היא תגדל".
בערב שמעתי מהחלון של השכנים:
"שוב הילד של גפן הביא אבנים!"
אבל לא איכפת לי ואני לא שם לב,
כי את האבן הזאת אני דווקא אוהב.
והאבן אומרת לי דברים משונים,
ושרה לי שיר בשפה של אבנים.
אתמול מצאתי אבן כזאת חלקה ונהדרה,
ושמתי אותה עם שאר האבנים שלי במגרה.

כמו בשירו של גפן גם לי אותו מעשה באבן, ומעשה שהיה כך היה: באחד מביקורי שבת אצל הורי יצאנו ביום חורף שמשי לנחל גלים הסמוך לבית, להריח את האדמה והצמחים הטריים וסתם (שזה די הרבה) להיות כולנו יחד על נשינו, גברנו וטפנו.

ביתי שהייתה אז בת שנתיים, אספה במהלך השביל אבנים, הכיסים החלו להתמלא, גם חולצתה הפכה לסל אבנים, אך היא שקועה בשלה, בוחנת אבן, אבן, מלטפת מריחה, לא משוחחת עם איש, כולה אי שם בהרהורים, מלאת שמש, כולה מוארת ושמחה. אני הייתי מוקסמת. היה כאן רגע נדיר של יופי ועדנה. לא עזרו ההערות של סבתא: "די לאסוף…זה מלכלך…זה כבד" היא לא ענתה, היא הייתה מחוברת למשהו גבוה יותר מכולנו. היה ברור לי שהיא חווה משהו ויודעת משהו שאינו נגיש לי. גם אני אוהבת אבנים ומרגישה בטבע מחוברת לבורא, אך בחוויה שלה, בהתפעלות, בראשוניות ובפשטות היה משהו חזק שריגש אותי וטלטל אותי. הרהרתי רבות בדבר והבנתי עם השנים שביתי היא כנראה שליחה מלמעלה, לה יש הבנה וחוויה שלי אין, היא מלמדת אותי משהו בעולם. משהו שאינו מיושב אצלי. היא לימדה שיעור חשוב על תפקידו של החומר ביום יום, על מקומה וחשיבותה של האסתטיקה בתפיסת העולם היהודית שלי.

בפרשת השבוע – תרומה, אנו לומדים לראשונה שיעור באסתטיקה. אלוהים מבקש משכן מפואר, צבעוני ומחומרים איכותיים וייחודיים:

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת: וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים…" (שמות כ"ה, ב'-ד')

הפרשה מלאה בפרטים אינסופיים ומדויקים על החומרים המשובחים מהם המשכן צריך להיבנות, חגיגה חושית של ממש: שמנים ומשחות, עורות ייחודיים, סוגי עצים, מתכות יקרות, דרך בניה מדויקת ומפורטת לכל כלי – למנורה, לשולחן, יריעות מחוברות בקרסי זהב, נחושת, פרוכות רקומות וכן הלאה. בתוך שפע תאור החומר מעניין שאלוהים פותח בבקשה לתרומה שתהיה מנדבת העם. אחרי דאגה מתמדת במדבר, אלוהים מבקש מהעם בפעם הראשונה לתת חזרה, לבניית משכנו: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (כ"ה, ח'). הוא מלמד אותנו לבקש ולתת.

התיאור החומרי, החושי, האינסופי בפרשה עורר אותי לחשוב על מקומו של היופי ושל החומר, של הממשי בתפיסה היהודית. בחינוך הדתי אותו אני פגשתי לאורך השנים ישנה התייחסות ליופי, לאסתטיקה ולעונג רק במידה מבוקרת, לשם מצווה ולא רק לשם היופי כערך בפני עצמו. ערכים כגון לימוד תורה, צניעות בלבוש, פשטות בהוואי החיים החומרי, הופכים לעיתים למטרה בפני עצמה ואילו היופי וההתגלות של האל בחומר כמעט ולא נמצאת כערך. מעניין שבמקרא ישנם גברים ונשים שאופיינו כייפי תואר, כך היא מגילת שיר השירים כולה חושפת יופי. אולם מגמת חז"ל הינה שונה: כך לוקחים את יופיו של ר' יוחנן ורותמים אותו לדבר מצווה. ר' יוחנן יושב בפתח בתי מקוואות בכדי לעורר השראה אצל נשים הבאות לטבול במקווה.

אחד מהפסוקים המפורסמים שמשתמשים בהם בהקשר של אסתטיקה ומצווה הוא הפסוק משירת הים: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמֲמֶנְהוּ" (שמות ט"ו, ב'). בתלמוד הבבלי, שבת קל"ג ע"ב, מסבירים: 'זה אלי ואנוהו' התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין'. נראה שהיופי מסייע ומשרת את קיומה של המצווה ואין לו מקום עצמאי. כך אנו מברכים על אילנות יפים ביותר ובריות נאות שאנו פוגשים בהם: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שככה לו בעולמו". חכמים עודדו את הפליאה מהיופי בכדי לרומם את ההתלהבות והדבקות אצל האדם המאמין: בבלי סוכה, נ"א, ע"ב: "מי שלא ראה בית המקדש בבניינו לא ראה בנין מפואר מעולם".

התפיסות של חז"ל בפרשנותן את היופי וההדר הגבילו את ההתפעלות מהחומר ומהיופי, גדרו אותו בברכות, תחמו אותו במידות בכדי להשאיר את האדם בפרופורציות שבין הרוח לחומר, בכדי שהאדם ירתום את החומר לטובת הרוח שלו , המגמה הזאת לדעתי גרמה לסירוס עיקרון העונג, לאימוץ סגפנות שאינה יהודית, המקדשת את הרוח בלבד, רואה את הלימוד כערך עליון, כמוה כדבקות באישה השנייה ואולי הראשונה – התורה.

איך מאזנים? אולי כמו רבי יוחנן שבא לבקר את רבי אלעזר החולה (בבלי, ברכות ה' ע"ב) ושניהם יושבים ובוכים. על מה? "ליופי זה שבלה בעפר".