כשקראתי את פרשת ויקהל נפעמתי מהתיאור הנפלא של נדיבות ליבם של בני ישראל במלאכת הקמת המשכן:

וְכָל-חֲכַם-לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה.אֶת-הַמִּשְׁכָּן אֶת-אָהֳלוֹ וְאֶת-מִכְסֵהוּ אֶת-קְרָסָיו וְאֶת-קְרָשָׁיו אֶת-בְּרִיחָו אֶת-עַמֻּדָיו וְאֶת-אֲדָנָיו.אֶת-הָאָרֹן וְאֶת-בַּדָּיו… וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת יהוה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ. וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהֹוָה. וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ. כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ. וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ… כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַיְהוָה (שמות, פרק ל"ה פס' י – כט).

מה נאה שיתוף הפעולה המופיע כאן למען מטרת קודש והכל בהתנדבות. מה יפה הוא הביטוי "חכמת הלב" המגדיר את התכונות הנדרשות לעשייה למען הקמת המשכן, ולאחריו הסיום השוויוני המתואר "כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא…". לכאורה אחד התיאורים הנדירים במקרא שאינו מתעלם מעשיית הנשים. ניתן לשער ולדמיין מה טמון בתכונה "חכם לב", הנדרשת מהגברים ש"יבואו ויעשו" את המשכן וכליו. האם דומה חכמת לב זו לתכונה הטמונה ב"כל אשה חכמת לב"? מבושם מיפי הפסוקים החלטתי להעמיק חקר במושג "אשה חכמת לב". לאכזבתי, מצאתי עצמי נבוך וכעוס מול תוצאות ההעמקה.

בתלמוד הבבלי במסכת יומא דף סו עמ' ב מסופר:
"שאלה אשה חכמה את רבי אליעזר: מאחר שמעשה העגל שוין מפני מה אין מיתתן שוה?" (על חטא העגל נענשו בשלושה סוגי מיתות שונים ומאחר ומדובר בחטא אחד לא ברור למה מיתות שונות). אשה נטולת שם, אך שהתלמוד אינו יכול כנראה להתעלם מחוכמתה, מקשה קושיה למדנית וחכמה ובמקום לפרק את קושייתה ולדון עימה בחר רבי אליעזר להשיב לה כך: "אין חכמה לאשה אלא בפלך, וכן הוא אומר 'וכל אשה חכמת לב בידיה טוו'". מה מבין רבי אליעזר מהפסוק היפה בפרשתנו? שמאחר ואשה חכמת לב עסקה במלאכת המשכן בטוויה, הרי שראוי לאשה לנתב את כל חוכמתה לתחום הטוויה והאריגה, ולא להתערב בתחום לא – לה. אני מתאר לעצמי את אותה אשה עוזבת מושפלת את המקום ומוותרת על תשוקתה ללימוד תורה ולעיסוק בעולם ערכי.

מעניין שרבי אליעזר אינו מסיק מסקנות דומות לגבי גברים. הפסוק הקורא לגברים לתרום לעשיית המשכן מחכמת ליבם – "וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה", אינו מתפרש כקביעה שכל חוכמת הגבר מתמצית במלאכות מהסוג הזה ואין הוא ראוי ללמוד תורה. כמובן שלא. רבי אליעזר מבטא כאן את תפיסתו השוביניסטית, המדירה נשים מעולם לימוד התורה, ואף מייחסת ללימודן נזק ודאי לתורה, כפי שעולה מהמשך הסיפור המובא בתלמוד הירושלמי במסכת סוטה דף יט. הורקנוס בנו תוהה על שעשה אביו, ועל כך עונה לו רבי אליעזר: "ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים". במקום בו שורפים ספרים…

לצערנו רבי אליעזר לא עומד לבדו ודבריו שימשו מופת לפרשנים רבים. כך לדוגמא רבנו בחיי בן אשר שכותב אלף שנה מאוחר יותר על הפסוק שלנו: "מכאן שאין ראוי להיות חכמת האשה אלא במטווה ובזריזות צרכי ביתה וכבוד בעלה, ולכך מנעו רז"ל ללמד תורה לבנות, שנאמר: 'ושננתם לבניך', ולא לבנותיך, ואמרו: כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות" (גם האמירה על התפלות, הלקוחה ממסכת סוטה, היא של רבי אליעזר). ובמדרש אגדה על התורה (מהדורת בובר) נכתב: "וכל אשה חכמת לב. ללמדך שאין חכמה לאשה אלא בפלך, אבל בדבר אחר לא חס וחלילה שיש בהם דעת". סקירה פשוטה בפרויקט השו"ת מעלה עשרות פרשנים ופוסקי הלכה שעשו שימוש בדעתו זו של רבי אליעזר במהלך הדורות. מעטים ביניהם מיתנו את הדברים, ורבים מאוד הבינו אותם כפשוטם, גישה שהביאה למניעת לימוד תורה מנשים בכלל ותלמוד בפרט לאורך הדורות, עד לדורנו.

דברי חז"ל ופרשנים מאוחרים יותר על פרשת השבוע מזכירים לנו – התורה היא תורת חיים אך יש בה גם סם מוות. הבעיה עליה אני מצביע כאן ידועה וברורה לרבים מהקוראות והקוראים ובכל זאת ראוי לטעמי להזכיר אותה בכל עת ואף לבכות אותה ולהיאבק נגד גילוייה היום. מקוצר מקום לא נוכל להציג כאן השלכות לימינו, נתונים ממחקרים מגדריים, ציטוטים שוביניסטים של רבנים ומנהיגי ציבור בימינו, ואת הרלבנטיות של ביקורת פמיניסטית לכל תחום בחיינו, אך דומני שהשמעת הצעקה הבסיסית כנגד השלכות עכשוויות של דברי רבי אליעזר וממשיכיו חשובה דיה. ברור לי שגם אני ופמיניסטים רבים אחרים לוקים עדיין מבלי משים בדפוסי חשיבה וצורות התנהלות המושפעים מהתרבות הפטריארכאלית השלטת. חכמים גדולים נפלו לבור של העיוורון המוסרי של תקופתם, וכנראה בנושאים אלו ואחרים גם אני, ואולי כמה מכם, נופלים לבורות דומים. אך אני מבקש שננסה להיאבק בכך, שננסה לזהות את הבורות ולסתום אותם.

לא רק עוול כלפי נשים עשינו בהדירנו אותם מלימוד תורה ומעיסוק בעולמות ערכיים, אלא גם עוול כלפי כל המין האנושי ויצירותיו התרבותיות. האם שונה חכמת הלב הגברית מחכמת הלב הנשית? מה הפסדנו מסילוקה של האשה החכמה מבית המדרש? המחקר הפמיניסטי עוסק בשאלת קיומם של הבדלים בין לימוד של גברים ללימוד של נשים, ומה טיבם של הבדלים אלו. האם התלמוד היה נראה אחרת לו נכתב ונלמד בשותפות של חוכמות לב שונות? לימוד התורה של ימינו מהווה מהפכה היסטורית ממספר סיבות, אך המרכזית והבולטת שבהן היא השתתפותן של נשים בלימוד וביצירת התורה. בעזרת לימוד ויצירה מעין אלו נוכל ליצור את תורת דורנו שתהיה יותר חכמת לב ותטווה עבור כולנו דרך חדשה בעולם התורה והיצירה היהודית.

*** מילה אישית: תודה לחברותא שלי נירה נחליאל, אשה חכמת לב, על לימוד תורה מפרה שהשפיע בין היתר רבות על מאמר זה.