סדר פרשיות ספר שמות מוכרים בראשי תיבות – שובבי"ם ת"ת (שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו משפטים. תרומה, תצוה), לאחריהם פרשות כי תשא (חטא העגל) ופרשות ויקהל פקודי (מלאכת המשכן בפועל).

הפרשות מתארות את יציאת בני ישראל ממצרים עד למעמד הר סיני (שמות – יתרו) ולאחריהם פירוט 'המשפטים' ומיד הציווי לבנות את המשכן, כליו ובגדיו (פרשות תרומה – תצוה). 'חטא העגל' נכתב בפרשת כי תשא ומיד אח"כ מתוארת בניית המשכן והקמתו (פרשות ויקהל – פקודי). סדר זה מעיד על כוונת ה' לצוות על עבודת המשכן כבר במעמד הר סיני.

ישנו סדר מסורתי אחר המתאר את חטא העגל (פרשת כי תשא) מיד לאחר מעמד הר סיני (פרשת יתרו)! ואת פרשות המשכן כתוצאה ישירה של חטא העגל. סדר זה טוען 'אין מוקדם ומאוחר בתורה', והוא מבוסס על כמה טענות.

א. בפרשת תרומה נאמר – (שמות כה', ח') "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". ה' ישכון בתוך העם ולא במבנה, אז לשם מה המבנה?

ב. יתרה על זאת מיד לאחר תיאור מעמד הר סיני – נכתב: (שמות כ', כא') "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:" מכאן שאין הכוונה שיהיה מקום מסוים אלא "בכל מקום" שתרצו, יש לבנות מזבח וה' יברך!?

ג. העובדה ששמו של משה אינו בפרשה הביאה את ר' יעקב בן אשר 'בעל הטורים' לדרוש (בעקבות המדרש הנעלם, זוהר חדש ס' ע"ב) "ואתה תצוה" – לא הזכיר משה בזה הסדר, מה שאין כן בכל החומש, שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה. והטעם משום שאמר "וַיָּשָׁב משֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵיזָהָב: וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָםוְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ:(שמות לב', לא' – לב') וקללת חכם אפילו על תנאי באה, ונתקיים בזה." פרשנות זו מחייבת את 'חטא העגל' לפני פרשת תצוה!

ממשיך 'בעל הטורים' ודורש – "ועוד שזו הפרשה, מדברת בטכסיסי כהונה ומשה היתה הכהונה הגדולה לצאת, אלא על ידי שסירב לילך בשליחות המקום נטלה ממנו ונתנה לאהרן. לכן לא נזכר שמו של משה בפרשה זו מפני עגמת נפשו." עונש למשה!

בכיוון דומה מפרש הספורנו (על שמות כד', יח')– התורה מתארת שתיים או שלוש עליות של משה החל ממעמד הר סיני ועד לנתינת הלוחות השניים (הדעות חלוקות), לדעת הספורנו היו שלוש עליות וכך הוא מתאר את השלבים השונים – "ויהי משה בהר". בכל פעם שעלה שם מכאן ואילך שהה ארבעים יום וארבעים לילה כימי יצירת הולד, לקנות תחתיו שם הויה נכבדת, ראויה לשמוע מפי הרב מה שלא ישיגהו זולתו, כמו שהעיד באמרו "כי קרן עור פניו בדברו אתו", וקלקל זה חטאם בסוף ארבעים יום ראשונים, בעת שהיה ראוי להשיגו, כאמרו "לך רד כי שחת עמך" (זו עליה ראשונה, עד יז' בתמוז).

ובאמצעיים כפי הקבלה שהיו בכעס ולא זכו ליהנות מקרני הוד (עליה שנייה עד כט' אב), והושג זה (קרני הוד למשה ככתוב 'כי קרן עור פניו') בארבעים יום אחרונים (מרח' אלול ועד לירידה ביום הכיפורים, י' בתשרי), ובהם נצטוה על מלאכת המשכן".

הספורנו מנמק, מדוע יש לטעון שזה סדר האירועים – כמו שבאר באמרו "ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך", וזה לא נתקיים בלוחות ראשונות! שלא באו לשום ארון אלא שבריהם בלבד, בלתי עדות, כאמרם ז"ל 'לוחות נשברו ואותיות פרחו'.

וזה בעצמו באר באמרו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", לא כמו שיעד קודם לכן, כאמרו "מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך".

אבל עתה יצטרך לכהנים, וזה בעצמו התבאר באמרו "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך", והנה לא נבחר שבט לוי לשרת עד אחר מעשה העגל, כמו שהעיד באמרו "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי… לשרתו ולברך בשמו" (דברים י', ח'). ואמר אם כן שבכל פעם שעלה משה להר שהה ארבעים יום וארבעים לילה, והפעם אשר בה הושג זה התכלית היתה הפעם האחרונה לכלם, שבה צוה על מלאכת המשכן, ואחר שסיים מלאכת המשכן ובגדי כהונה והקטרת ושמן המשחה, באר שבסוף הראשונים נתן האל יתברך הלוחות הראשונות ולא סבב הוא יתברך שום איחור, כי לא ענה מלבו אלא שישראל השחיתו עניינם כאמרו "כי שחת עמך", ובאמצעיים כפי קבלת רבותינו ז"ל היתה פרשת "ראה אתה אומר אלי.. ופסל לך", ובשלישית היה כל העניין שספר באמרו "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה ויכתוב על הלוחות "וירד אז עם קרני ההוד וצוה על מלאכת המשכן":

קריאה זו מבהירה שהציווי על בניית המשכן/מקדש נעשה כברירת מחדל, בשל חטא העגל! כלומר, זה מחיר הציות לצו – (שמות ג', כב') "וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָים". ובלשון התלמוד (בבלי ברכות לב', ע"ב) "ואמר רבי אלעזר משה הטיח דברים כלפי מעלה, … דבי רבי ינאי אמרי מהכא "ודי זהב" (דברים א', א') מאי "ודי זהב", אמרי דבי רבי ינאי כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא – רבונו של עולם בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די, הוא גרם שעשו את העגל".

ירידה צורך עליה – כיצד הפרשה מאפשרת 'תיקון'?

(שמות כז', כ' – כא') "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

מסביר הרבי מאפטא ('אוהב ישראל') 'ואתה' משה 'תצוה' – לשון צוותא וחיבור, 'שמן זך', לקשר ולייחד את האותיות (מספרם ז"ך – כב' אותיות ואותיות מנצפ"ך, סופיות), 'להעלות נר תמיד' – שיתרבה השפע בלי הפסק. והסופי תיבות של להעלות נר תמיד. הואתר"ד. כי לפעמים על המנהיג לרדת ממקומו אל העם, לא לשכוח שאכן הירידה היא גם כן לצורך העלייה. ולכן, הרמז רמוז רק בסופי התיבות, והכל הוא להעלות את אור ה'נר' תמיד ולהשפיע…

ובלשונו של ש"י עגנון ('לפנים מן החומה', בפתיחה) 'הריני עולה במדרגות היורדות …"

(פרק כח', א') וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן: (ב) וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת:…

האם ועד כמה היה קשה ציווי זה? –

(שמות רבה לז', ד') "ואתה הקרב אליך" זה הוא הכתוב (תהלים קיט') "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי", כשאמר הקב"ה למשה "ואתה הקרב אליך", הרע לו! אמר לו: 'תורה היתה לי ונתתיה לך, שאילולי היא אבדתי עולמי'.

משל לחכם שנטל קרובתו ועשתה עמו י' שנים ולא ילדה, אמר לה: בקשי לי אשה.
אמר לה: יכול אני ליטול חוץ מרשותך אלא שהייתי מבקש ענוותנותך, כך אמר הקב"ה למשה: יכול הייתי לעשות לאחיך כהן גדול חוץ מדעתך, אלא שהייתי מבקש שתהא גדול עליו מתוך בני ישראל.

מדרש זה מניח שהתורה כמעט ואבדה מן העם!

תפיסה זו נמצאת באותו מדרש (שמות רבה לז', ב') ""ואתה הקרב אליך" – אמרו בשעה שירד משה מסיני וראה ישראל באותו מעשה, הביט באהרן והיה מקיש עליו בקורנס, והוא לא נתכוין אלא לעכבם עד שירד משה, ומשה היה סבור שהיה אהרן שותף עמהן והיה בלבו עליו!
אמר לו הקב"ה: משה, יודע אני כוונתו של אהרן היאך היתה לטובה, משל – לבן מלכים שזחה דעתו עליו ונטל את הצפורן לחתור בית אביו, אמר לו פדגוגו (מחנכו): 'אל תיגע עצמך, תן לי ואני אחתור'. הציץ המלך עליו ואמר לו: יודע אני היאך היתה כוונתך, חייך! איני משליט בריה על פלטין שלי, אלא אתה!

כך, בשעה שאמרו ישראל לאהרן (שמות לב') "קום עשה לנו אלהים", אמר להם: "פרקו נזמי הזהב", אמר להם: אני כהן, אני אעשה אותו ומקריב לפניו, והוא לא נתעסק, אלא לעכבן עד שיבא משה. אמר לו הקב"ה: אהרן, יודע אני היאך היתה כוונתך, חייך! אין אני משליט על קרבנותיהן של בני, אלא אתה, שנאמר: "ואתה הקרב אליך", היכן אמר לו הדבר הזה? למשה במשכן!

קריאה פרשנית זו 'אין מוקדם ומאוחר בתורה' והשארת רמזים לאורך הדרך, מאפשרת לדרוש את סדר הפרשות כביקורת סמויה.

דעו – את הציווי לבניית משכן/מקדש וכוהנים משרתים ומכאן הצורך ב'מקום קדוש', הוא פועל יוצא של טעויות, ציות לצו לקיחת כסף וזהב בהשאלה שגרם למעשה העגל (ודי זהב), וכן בשל החטא של משה שסירב לצאת לשליחות.

ועל 'בושה' זו יכסה הלבוש, הבגד ירמוז על הבגידה והציווי למעיל על מעילה!

'בגדי אהרון' ישמשו לתיקון – (בבלי ערכין טז' ע"א) "מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין;

כתונת מכפרת על שפיכות דמים… מכנסים מכפרים על גילוי עריות… מצנפת מכפרת על גסי הרוח… אבנט מכפרת על הרהור הלב… חושן מכפר על הדינין… אפוד מכפר על עבודה זרה… מעיל מכפר על לשון הרע…. ציץ מכפר על מעשה עזי פנים…"