"והא תניא: שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה, ותשובה, וגן עדן, וגיהנם, וכסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח.
תורה – דכתיב (משלי ח') "ה' קנני ראשית דרכו"…" (בבלי פסחים נ"ד ע"א)

מהו הנוסח שעמד לפני הבורא שהרי – 'הסתכל בתורה וברא את העולם', האם התורה שנבראה קודם שנברא העולם הכילה את…. חטא העגל, האם זו הייתה כוונת המחוקק?

המדרש (תנחומא לפרשת תרומה סימן ח') מעלה אפשרות אחרת –
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", אימתי נאמר למשה הפרשה הזו של משכן, ביום הכפורים עצמו, אע"פ שפרשת המשכן קודמת למעשה העגל,

א"ר יהודה בר' שלום אין מוקדם ומאוחר בתורה שנאמר (משלי ה', ו') "נעו מעגלותיה לא תדע", מטולטלות הן שביליה של תורה ופרשותיה, הוי ביום הכפורים נאמר למשה "ועשו לי מקדש",
מנין? שכן עלה משה בששה בסיון ועשה ארבעי'ם יום וארבעי'ם לילה ועוד עשה ארבעים ועוד עשה ארבעי'ם הרי מאה ועשרים, ואתה מוצא שביום הכפורים נתכפר להם,

ובו ביום א"ל הקדוש ב"ה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם מעשה העגל, ולכך נקרא "משכן העדות", שהוא עדות לכל באי העולם שהקב"ה שוכן במקדשכם, אמר הקדוש ברוך הוא יבא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל שכתוב בו (שמות ל"ב) "ויתפרקו העם את כל נזמי הזהב" וגו' ולכן מתכפרין בזהב "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב", אמר הקב"ה (ירמיה ל') "כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך".

סדר המאורעות על פי מדרש זה הוא – ו' בסיון – מעמד הר סיני, לאחר ארבעים יום משה יורד עם הלוחות ושוברם, י"ז בתמוז, לאחר מכן עוד פעמיים ארבעים יום, בפעם האחרונה משה עולה בא' אלול ויורד כעבור ארבעים יום ביום כיפור ואז נתנו הלוחות השניים ובהם – ציווי המשכן הנכתב וניתן כתגובה לחטא העגל?!

רבי עובדיה ספורנו מפרש (שמות כ"ד י"ב, 1475 לערך – 1550 לערך, מחכמי איטליה במאה ה-16) שמות כ"ד, י"ב – וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם: "אשר כתבתי". כי לולא חטאו בעגל היתה כל התורה נתונה חתומה מיד הבורא יתברך כמו הלוחות, כמו שהעיד באמרו "ואתה מרבבות קדש… (דברים ל"ג, ב'). ומאז שחטאו בעגל לא זכו לכך, אבל כתבה משה במצותו, כאמרו אחר כך "כתוב לך את הדברים האלה" (שמות ל"ד, כ"ז) ולא הביא משה רבינו את הלוחות אלא כדי לשברם לעיניהם, לשבר את לבם הזונה, כדי שיחזרו בתשובה:

וממשיך ר' עובדיה ספורנו לפרש – שמות כ"ד, י"ח – וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה: "…וזה בעצמו באר באמרו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", לא כמו שיעד קודם לכן, כאמרו "מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך", אבל עתה יצטרך לכהנים, וזה בעצמו התבאר באמרו "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך".

והנה לא נבחר שבט לוי לשרת עד אחר מעשה העגל, כמו שהעיד באמרו "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי… לשרתו ולברך בשמו" (דברים י', ח'). ואמר אם כן שבכל פעם שעלה משה להר שהה ארבעים יום וארבעים לילה, והפעם אשר בה הושג זה התכלית היתה הפעם האחרונה לכלם, שבה צוה על מלאכת המשכן, …

וכך ממשיך לפרש הספורנו – שמות ל"א, י"ח – "וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים: "ויתן אל משה ככלותו". אחר שספר מה היה הטוב שהושג בסוף כל הפעמים ששהה משה בהר ארבעים יום, פירש הטעם מפני מה לא הושג התכלית שיעד האל יתברך במתן תורה, באמרו "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", ובאמרו "מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אבא אליך", עד שהוצרך לעשות משכן, והודיע שקרה זה בסבת רוע בחירת ישראל…"

על פי פירוש זה ציווי המשכן וכליו ובגדי הכוהנים (פרשות תרומה ותצוה) לא היו חלק מנוסח התורה במהדורתו הראשונה ורק בעקבות חטא העגל האל הבין שהעם אינו מסוגל להאמין ללא משכן (ולימים מקדש) חומרי!

כך מחדד ומסביר ר' שמחה הכהן מדוינסק (1843 – 1926) את תיאור שבירת הלוחות על ידי משה. בספרו 'משך חכמה' (שמות ל"ב, י"ט) ' : "וזהו "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות", ראה כי גדול טעותם עד אשר לא חשבוהו לספק כלל, כי לא רצו לעמוד אולי ירד משה ולהביט מרחוק על ביאתו, רק היו משוקעין בטעותם בתועבות העגל אשר חשבוהו לאלהי, הבין טעותן "ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות", רוצה לומר: כי אין שום קדושה וענין אלהי כלל בלעדי מציאות הבורא יתברך שמו, ואם הביא הלוחות היו כמחלפים עגל בלוח ולא סרו מטעותן, אולם כאשר שבר הלוחות ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בה' ותורתו הטהורה…

ולכך טעו בעגל וב(שבירת ה)לוחות הראה להם לעקור מהם כל דמיון כוזב והפליא לעשות משה רבינו בשבירת הלוחות, ולכן נתן לו הקב"ה יישר כוחך ששברת (שבת פ"ז) …וזה כי לוחות ושברי לוחות מונחין בארון (בבא בתרא י"ד:) ולהורות כי הראשונים אשר מעשה אלקים המה כמשמעו הוא בכבודו עשאן, רש"י, המה שבורים, ולוחות שפסל משה המה השלמים, להראות כי אין בנברא קדושה בעצם רק מצד שמירת ישראל התורה כפי רצון הבורא יתברך שמו הקדוש הנמצא האמיתי הבורא הכל יתברך שמו וזכרו."

משה היה צריך לשבור את הלוחות ולא, היה כמחליף לוח בעגל, במקום לרקוד סביב זהב, ירקדו סביב שיש!
משה רצה ללמד את העם שאין כל קדושה בדבר חומרי רק ברעיונות התורה. דרכו של משה הייתה ביכולת הפירוש והחידוש, משה הבין שהעברת האבן – הלוחות אין בה כדי ללמד, ולהפך, משה הבין ששבירת הלוחות תלמד את העם מה חשוב באמת.

בעקבות פרשנות זאת נשאל, מדוע אם כן הוחלף הסדר, מדוע אין פרשה זו 'כי תשא' כתובה מיד לאחר פרשת יתרו (מעמד הר סיני) ומה יש בתוכן פרשה זו ללמדנו?

יתכן לומר שכוונת הכתוב שהקורא, הלומד, את מעמד הר סיני ובעקבותיו את הציווי לבנות מזבח 'בכל מקום…' – "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:" (שמות כ', כ')

ישאל בלומדו את פרשיות תרומה, תצוה, מדוע ולשם מה הציווי על בניית המשכן בפרטי פרטים? מנין הזהב, הכסף והבדים? וכשנגיע לעיין בפרשת כי תשא ונמצא את העם יוצר עגל מזהב – נחזור ונשאל – מה בין משכן (מזהב) לעגל זהב?

קריאת הפרשה ובה תיאור שבירת הלוחות על ידי משה ולפי המדרש הכנסתם השברים לארון הברית, כך שלוחות ושברי לוחות מצויים בארון, יעידו על חובת חיפוש המשכן בתוך העם ככתוב 'ושכנתי בתוכם' (שמות כ"ה, ז') ובפרשה שלנו נלמד על ציווי 'מקדש הזמן' – השבת, "וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם: (שמות ל"א, י"ג)

הר' משה אלשיך ב'תורת משה' ( 1507/1508 – 1600‏, (שמות ל', י"ג) מפרש מדוע הפרשה פותחת הצו 'מחצית השקל' – "והנה על דבר שיעור מחצית השקל ולא שקל שלם, אמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי שקלים פ"ב, ה"ג) הטעם מפני שהעבודה זרה שקולה כעובר עשרת הדברות, על כן הביאו עשרה גרה. (כלומר גם צו מחצית השקל בא ככפרה על חטא העגל) ובשם החכם ה"ר שלמה בן אלקביץ ז"ל שמעתי שהוא להורות את בני ישראל יחס אחדותם, בל יעלה על לב איש מהם שהוא נפרד מחברו, כי אם כאלו כל אחד חצי, ובהתחברו עם כל אחד ואחד מישראל נעשה אחד שלם:
…והנה למדונו רבותינו ז"ל (במדבר רבה כ"א, י') כי בעגל שום אשה לא חטאה, לא בלבד שלא נתנו חלק כבעליהן… נמצא כי נפגם חצי אדם הוא נפש כל זכר, אך לא נפש שום אשה כי אם בן זוגה. על כן ציוה הוא יתברך יתנו מחצית השקל שהוא כל איש על עצמו אך לא שקל שלם, כי בת זוגו שהוא חציו האחר לא נפגם, והוא הצריך כופר נפשו, לא היא:"

הפרשה מקדימה למעשה העגל ואולי ליתר דיוק למעשה שבירת הלוחות את הציוויים – שבמהותם מחייבים לתת לחומר, למשכן, משמעות אחרת – אחדות, לקיחת אחריות ב'מחצית השקל', 'מקדש הזמן' – בשבת, וכן 'שמן המשחה' ואת 'סממני הקטורת' – ערפל, ריח ניחוח! מכאן שמשמעות המשכן לאחר שבירת הלוחות יחייב קריאה מחודשת וחיפוש אחר משמעות רוחנית למבנה חומרי!

השנה נקראת פרשה זו מיד לאחר פורים ובדומה יש לפרש את הצו הפיזי למחיית עמלק, מלחמה בעמלק,בדרך סמלית, לעבודה פנימית. אין הכוונה לשבט מסוים, שהרי מאז שבא סנחריב מלך אשור ובלבל את האומות, אין אומה המתקראת בשמה! (משנה ידיים פ"ד מ"ד)

אלא, כלשונו של ר' שמשון רפאל הירש (גרמניה 1808 – 1888) "אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותרצה להדמות לעמלק וכמוהו לא תכיר את החובה ולא תדע את ה', אלא רק תבקש הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות. אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותבקש להסיר מלבך את תפקידך ואת שליחותך כישראל, שקבלת על עצמך בקרב האנושות. אל תקנא בזרי הדפנה שעולם סכל קולע לאותם המאושרים שהחריבו את אושר הבריות. זכור את האדמה רווית הדמעות המצמיחה את הדפנה לאותם זרים.
אל תשכח דבר זה כאשר יבוא יום ואתה עצמך תסבול מהגסות ומהאלימות של עמלק. שמור על קומתך הזקופה! שמור על האנושיות ועל ערכי הצדק שלמדת מפי אלוהיך. העתיד הוא להם, וסוף האנושיות והצדק לנצח את הגסות ואת האלימות. ואתה עצמך נשלחת כדי לבשר ולקרב – על ידי עצם גורלך ודוגמתך – את הנצחון הזה ואת העתיד הזה. "לא תשכח" וכדי שלא תשכח, "זכור", מזמן לזמן חדש בלבך את זכר עמלק ואת מה שנאמר לך על עתידו."

ומקריאת מגילת אסתר נשכיל ללמוד על מעמד האישה כמעצבת ומשנה הלכה – שהרי גזירת המן, להשמיד את עם מרדכי ניתנה בחודש ניסן – וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֶל הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל שָׂרֵי עַם וָעָם מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ נִכְתָּב וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ: (אסתר ג', י"ב)

ולאחר התלבטות – וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי: לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי: וַיַּעֲבֹר מָרְדָּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר: (אסתר ד', ט"ו- י"ז)

ניתן היה לומר שצמו לאחר חג הפסח, אך מחדש המדרש (אסתר רבה, ח', ז'): "ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי", אמרה לו: "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים" – אלו הן י"ג וי"ד וט"ו בניסן,
שלח לה (מרדכי): והרי בהם יום ראשון של פסח?
אמרה לו (אסתר): זקן שבישראל למה הוא פסח!
מיד שמע מרדכי והודה לדבריה הה"ד (הדא הוא דכתיב-זה הוא הכתוב) "ויעבר מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר", תמן אמרין (שם אומרים): שהעביר יום טוב של פסח בתענית ועל אותה צרה."

אסתר מחליטה לגשת אל המלך, יתרה על כן מכאן ואילך היא המובילה, המדרש מעז לטעון שאסתר דורשת לבטל את פסח ומרדכי לאחר התלבטות מודה לדבריה, אכן מעביר את פסח בתענית. המדרש מחדש שהרי בקלות יכול, צריך היה לומר שחגגו את הפסח בעצב ואת הצום דחו עד לאחר ליל הסדר, אלא המדרש מעצים את דברי אסתר! הכוח לשנות מצוי (אף) ביד האישה!

מעין דרשה שראינו לעיל ש'אין מוקדם ומאוחר בתורה', אומר המדרש על מגילת אסתר שהיא, המגילה, ניתנה למשה!
וזה לשון המדרש (רות רבה (לרנר) פרשה ד', ז') "…"מגלת אסתר". מה עשו מרדכי ואסתר? …כתבו אגרת שנייה ושלחו להם, "לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית" (אסתר ט', כ"ט).

ר' חלבו בשם ר' שמואל בר נחמן, שמנים וחמשה זקנים וכמה נביאים, היו מצטערים על הדבר הזה, "אלה המצות אשר צוה ה' את משה" (ויקרא כ"ז, ל"ד) "אלה" – אין להוסיף ואין לגרוע. אין נביא עוד עתיד לחדש דבר מעתה, ומרדכי ואסתר מבקשים לחדש עלינו דבר אחד חדש?
עד שהאיר הב"ה (הברוך הוא) את עיניהם, ומצאו אותה כתובה בתורה, בנביאים, ובכתובים: בתורה – "כתו'ב זאת זכרון בספר" (שמות י"ז, י"ד), ובנביאים – "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו" (מלאכי ג', ט"ז), ובכתובים – "הלא הם כתובים על ספר דברי הימים" (אסתר י', ב').

רב ור' חנינא ור' יונתן ור' שמואל בר נחמן, ור' אחא ובר קפרא, אמרי, המגלה הזאת נאמרה למשה, שכל מה שהיה ועתיד להיות הראהו למשה, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ומנין שהסכים הב"ה עמהם?
אמ'ר רב, 'וקבלו היהודים' אין כת'יב אלא "וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם:" (אסתר ט', כ"ג) רבן של יהודים קבלו.

וכלשון התלמוד הבבלי (שבת פ"ח ע"א) – "(שמות י"ט) "ויתיצבו בתחתית ההר", אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם.
אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא (מכאן טענה לכל מי שיואשם באי קיום מצוות התורה, שהרי קיבלנוה בכפיה, באונס!).
אמר רבא: אף על פי כן, הדור (חזרו וקבלו מרצון) קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב (אסתר ט') "קימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקיבלו כבר."

מכאן – עלינו לשוב ולקרוא את התיאור המקראי מחדש – עלינו לחפש את משמעות הקבלה מרצון של ימים אלו ימי הפורים, קבלה תוך כדי שבירת הלוחות, תוך כדי מתן משמעות סמלית, רוחנית, לעולם החומר, כמצוות היום 'ונהפוך הוא'!

שבת שלום ופורים שמח!!