שמות כה,א – שמות כז,יט

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:" (שמות כה,ה)

פסוק זה מתאר את הנושא של ארבע פרשיות- תרומה, תצווה, ויקהל, פקודי. בחדווה רבה ניגשו בני ישראל לבניית המשכן – ביתו הנייד המיטלטל של אלהים. זהב, כסף , נחושת ובדים צבעוניים נאספו וטובי האומנים הועסקו בבניית האוהל וכליו. אך דומה ששאלה גדולה נותרה ברקע – האם זהו הבית שיכיל את בורא העולם ? מהו בכלל הבית היכול להכיל אותו ? ובלשונו של הנביא ישעיהו – "כה אמר ה' השמים כיסאי והארץ הדם רגלי איזה בית אשר תבנו לי" ? (ישעיהו ס"ו,א)

התפיסה לפיה לא יתכן ואין טעם לבנות בית לאל מבוטאת עוד לפני ישעיהו. למעשה – היא נאמרה מיד לאחר מעמד הר סיני – ימים מועטים לפני זמנה של פרשיה זו. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי ישְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַים דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם:לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם:מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:"(שמות כ) הפרשיה פותחת בתזכורת למעמד הר סיני – האל התגלה מהשמים. מכאן נגזרים כללי הפולחן לאל השמימי : אין לבנות פסלים שייצגו אותו; יש לבנות לו מזבחות פשוטים, מזבחות אדמה, ולהקריב עליהם; אין חשיבות למקום ההקרבה, כל מקום מבורך. התזכורת למעמד הר סיני היא גם הנימוק לחוקים אלו : לנוכח עוצמת ההתגלות בהר סיני מתגמדות כל ההחלטות שניתן לקבל במסגרת הנתונים הארציים. וכי חשוב איפה יעבדו את ה', מה יהיה גודל המבנה או כיצד יקושט ? – "ואל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ:הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָשׁ וְצֹרֵף בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ וּרְתֻקוֹת כֶּסֶף צוֹרֵף:.. הֲלוֹא תֵדְעוּ הֲלוֹא תִשְׁמָעוּ הֲלוֹא הֻגַּד מֵרֹאשׁ לָכֶם הֲלוֹא הֲבִינֹתֶם מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ:הַיֹּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַים וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת:"

איך תובן התפיסה השניה ? ואיך תתורץ הסתירה בין השתיים ?

גדול חושקי המקדש, הרוצים לבנות בית קבוע לה' הוא דוד המלך. בעלותו למלוך עדיין לא היה מקדש לה'. גם לא היה ידוע היכן או מתי עליו להיבנות, בתורה מדובר כמה וכמה פעמים על מקדש מרכזי שיוקם במקום בו יבחר ה' להשתכן. לא נאמר מה יהיה מקום זה. במזמור התהילים המובא בזה מתאר דוד את כיסופיו למצוא מקום לה' – "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ:אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב: אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי:אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה:עַד אֶמְצָא מָקוֹם לה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב:"..(תהלים קל"ב) מדוע הוא כה מוטרד בעניין זה ?הלא דוד ידע להתפלל אל ה' משדות הקרב ומהמדבר ? תשובה לכך נמצאת בפסוקים הבאים – "נָבוֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָיו נִשְׁתַּחֲוֶה לַהֲדֹם רַגְלָיו:קוּמָה ה' לִמְנוּחָתֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ:כֹּהֲנֶיךָ ילְבְּשׁוּ צֶדֶק וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ:בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ:"

בלב המאמין, אוהב ה', בוער הרצון למקום בו היחס לה' יחרוג מהחשיבה המופשטת, מקום בו אפשר יהיה לתת ביטוי אמוציונלי, מוחשי, פיזי, לרגשות הלב , מקום בו ניתן להשתחוות, בו אפשר לרקד ולרנן, בו שכינתו הקבועה של ה' היא אות לחסד הניתן לעבדי ה'. הלא כה נאמר כאשר דוד מעלה את הארון לירושלים – "וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה' ..ְדָוִד וְכָל בֵּית ישְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר" (שמואל ב,ו) זה כנראה מה שמתרחש בפרשה שלנו. שימו לב להדגשת רצון ההתנדבות של ישראל בפרשת המשכן – "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי ישְׂרָאֵל וְיקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר ידְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי:"(שמות כה) אכן, שתי תפיסות כה שונות ! וכפי שראינו , שתיהן מופיעות במקרא ואף בספר שמות עצמו. כיצד ? מעין תשובה לשאלה זו ניתן למצוא בקטע תלמודי המספר על רב הונא השומע שיחה בין שני אנשים – "ההוא דהוה קאמר ואזיל:כי רחימתין הוה עזיזא – אפותיא דספסירא שכיבן, השתא דלא עזיזא רחימתין – פוריא בר שיתין גרמידי לא סגי לן" (אדם אחד אמר {לאהובתו?}כשאהבתנו הייתה עזה שכבנו על חוד הסכין, עתה כשאינה עזה , מיטה של ששים אמות לא מספיקה לנו)

רב הונא מפרש שיחה זו לעניין האהבה שבין ה' ובני האדם, והופך אותה לשיח בין פסוקי המקרא – אמר רב הונא: קראי כתיבי:מעיקרא כתיב: 'ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת',

וכתיב: 'והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה ארכו ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו'

ולבסוף כתיב:'כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדם רגלי איזה בית אשר תבנו לי'"

הפסוק הראשון הדן במשכן, מבטיח שה' יתגלה מעל הכפורת שכל רוחבה – טפח. הפסוק השני דן במקדש, גם זהו מקום התגלות אך ממדיו גדולים הרבה יותר. הפסוק השלישי הוא ביטוי עז לתפיסה המופשטת לפיה עולם ומלואו אינם מכילים את ה' ואין כל טעם לבנות לו בית. ברם,האינטרפרטציה שמעניק רב הונא לרצף הפסוקים הזה רואה דווקא בשלילה את העמדה המופשטת, כי היא יוצרת מרחק אינסופי בין הבורא לברואיו. מרחק זה אינו עובדה קבועה, בעלת אופי פיזיקלי. המרחק הוא פונקציה הפוכה למידת האהבה. זהו גם פתרון לסתירה – כשאהבתם של ישראל גדולה, נענה לה ה' ומצווה על בניית משכן. ההצעה לבנות בית לה' –אוהל צבעוני,מקושט, אינה ביטוי לקטנות מוחין אלא לגדלות הלב.