בפרשת תרומה ניתנות הוראות מדויקות ומפורטות לבניית המשכן. מטרת הבניה היא למלא את הציווי האלהי: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, 8). נדמה כי פשט הפסוק מכוון לכך שהמקדש, הוא המשכן, העשוי ביד אדם, הוא הוא מקום משכנו של אלהים, אולם הבנה כזו מעוררת שאלה תיאולוגית קשה – האמנם אלהים זקוק לבניין כדי להתגלות?

פיתרון אפשרי לבעיה זו אפשר למצוא בביטוי "ושכנתי בתוכם", ממנו ניתן ללמוד שאלהים אינו שוכן בבניין כלשהו, אלא בלב מאמיניו, והמקדש רק מהווה סמל לנוכחות הרוחנית. הבוחרים בפיתרון זה, ייאלצו להתמודד עם ריבוי הפרטים – המידות, החומרים וכו' – המופיעים בפרשה. כך, למשל, מתואר קודש הקודשים, החלק הפנימי והמקודש ביותר במשכן:

וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ: וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת: וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו: וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים: וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ: וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (שמות כה, 22-17)

כדאי לשים לב, כי גם פסוקים אלה מתמודדים עם שאלת משכנו של אלהים ומציעים לה פיתרון מעניין: אלהים אינו נגלה באמצעות חפץ פיזי מפוסל ביד אדם (הכרובים, למשל), אלא מדבר מתוך הרִיק, מן הרווח שמעל לדברים, מן המרחק שביניהם: "מעל הכפורת, מבין שני הכרובים".

בהפטרה לפרשת תרומה (מל"א ה, 26- ו, 13) אנו קוראים על המקדש שבנה שלמה. מקדש זה גדול ומפואר יותר מן התבנית המפורטת בתורה: "וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לַה' שִׁשִּׁים אַמָּה אָרְכּוֹ וְעֶשְׂרִים רָחְבּוֹ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתוֹ" (מל"א ו, 2).

לכאורה, ניתן ללמוד מכך על העמקתה והתרחבותה של האמונה בישראל – מימי המדבר ועד לימי שלמה התפשטה האמונה בעם ולכן גבר הרצון (במקביל ליכולת הכלכלית והשלטונית) לבנות מקום מכובד ויוקרתי יותר. אם המקדש הוא רק סמל פיזי לנוכחות הרוחנית של אלהים, הרי ככל שהסמל גדול ומטופח יותר, כך גם המסומל. האמנם?

בסנהדרין דף ז ע"א מציג התלמוד רשימה של פתגמים עממיים ולכל אחד מהם מוצעת מקבילה מקראית, המביעה רעיון דומה. בין היתר מופיעה שם אמרה זו: "כי רחימתין הוה עזיזא – אפותיא דספסירא שכיבן, השתא דלא עזיזא רחימתין – פוריא בר שיתין גרמידי לא סגי לן" (כאשר אהבתנו היתה עזה – על רוחב הסייף שכבנו, עכשיו שלא עזה אהבתנו – מיטה בת ששים אמות לא מספיקה לנו). רב הונא מבין כי פתגם זה מתאר את תהליך ההתדרדרות של מערכת היחסים בין אלהים ועם ישראל, כפי שהוא מובע גם בפסוקים שהובאו לעיל:

מעיקרא כתיב 'וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת' (שמות כה, 22)… וכתיב 'וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לַה' שִׁשִּׁים אַמָּה אָרְכּוֹ וְעֶשְׂרִים רָחְבּוֹ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתוֹ' (מל"א ו, 2). ולבסוף כתיב 'כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי' (ישעיה סו, 1).

לדעת רב הונא, התרחבות תחומו של הקודש האלהי – מן המשכן הצנוע יחסית, אל בניין ענק בימי שלמה ועד לעולם כולו לאחר חורבן הבית הראשון – היא עדות דווקא להיחלשות קשרי האהבה בין אלהים וישראל. כלומר, ככל שגדַל הסמל, קטַן המסומל. ובמילים אחרות – לגודל יש משמעות, אלא שלפעמים היא הפוכה מהמצופה.