"ואלו שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, איש וביתו באו; ראובן שמעון לוי ויהודה; יששכר זבולון ובנימי; דן ונפתלי גד ואשר; ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים; וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא; ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם"

לא במקרה נקראת הפרשה 'שמות'. בני ישראל הבאים למצרים הם אנשים שכל אחד מהם שם משלו ובדרך זו מודגשת יחידותו, אישיותו העצמאית. כל הבאים באו איש וביתו, איש איש ועולמו שהוא מרכזו. להדגשת העניין באו שמות מפורשים של כל אחד מראשי הבאים. אולם לאחר ש'כל הדור ההוא' כל המנויים בשמות הלך לעולמו, הדור החדש הוא דור המוגדר במונחים א-הומניים. הוא מוגדר כך על ידי פרעה המדבר על עם רב ועצום, ואולם עוד קודם לכן הוא מתואר כך על ידי המספר המקראי. הפעלים 'פרו', 'ישרצו', מתארת את בני ישראל במונחים מעולם הצומח והחי, ומהבזוי והפחות שבו – שרצים. מכאן ואילך נעלמת והולכת יחידותם ואנושיותם של בני ישראל. תחילה הם המון מאיים, אחר כך הם כוח עבודה זול, לבסוף הם מסה שיש לחסלה. הם הופכים לבעיה המוגדרת במונחים של כמות.

"ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל האלהים מן העבודה; וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב; ו י ר א אלהים את בני ישראל ו י ד ע אלהים" (שמות ב, כג-כה)

מה רואה אלהים ומה הוא יודע ? אלהים רואה את בני ישראל חסרי השם והנה הם גם חסרי שפה, אין הם זועקים לאלהים, הם רק נאנחים וזועקים, כחיות סובלות. אלהים גם רואה ומבין שהם חסרי זיכרון. אינם יודעים כיצד באו לכאן ומי היו אבותיהם. הקושי האמיתי הניצב בפני אלהים אינו פרעה. הקושי הוא – כיצד ניתן להפוך המון עבדים חסר שם לאנשים? כיצד ניתן להקנות שפה לאילמים ותודעה היסטורית לחסרי זכרון?

ומה אלהים יודע? שעל מנת להקנות שפה וזיכרון היסטורי לעמו עליו להעניק שמות, לו ולהם. כמו בריאת העולם כך גם כאן, על אלהים לברוא לא רק את הדבר אלא גם את שמו.

"הנה אנוכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו אלי מה שמו מה אומר אליהם; ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה; ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם; ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדור ודור; לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם ה' אלהי אבותיכם נראה אלי אלהי אברהם אלוהי יצחק ואלהי יעקב לאמר פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים ואומר אעלה אתכם מעוני מצרים אל ארץ …זבת חלב ודבש" (שמות ג, יג-טו)

ארבע תשובות ניתנות לשאלתו של משה. הראשונה היא עבור משה. ה' מגלה לו את סוד שינוי הצורה, 'אהיה אשר אהיה' בכל פעם משהו אחר. עוד מעט ייתן ה' למשה אותות שזהו פשרם – המטה הנהפך לנחש ושוב למטה; היד המצורעת ההופכת לבריאה; מי היאור ההופכים לדם. התשובה השנייה – 'אהיה', אין זה שם של ממש זהו כינוי יחס בזמן עתיד, אלהים מתחייב להיות, מכאן ואילך, עם בני ישראל, העבר אינו רלוונטי. התשובה השלישית – ה' מגלה את שמו המפורש, השם הנכתב באותיות י-ה-ו-ה. כמו כן הוא פותח לפני ישראל את העבר 'אלהי אבותיכם, אברהם יצחק ויעקב'. התשובה הרביעית משרטטת גם את העתיד. לאמור: האל יכול לפשוט צורה וללובשה, להחליף מהויות ושמות, אולם מתוך החופש האלהי האינסופי בוקעת ועולה מחויבות – לאבות ולבניהם, ועל כן האלוהות נעשית בעלת שם, שהיא נענית לו.

אולם אלהים לא היה מתגלה בשמו אם לא היה בצד השני מישהו בעל שם, בעל תודעה ואישיות אליו אפשר לדבר. ואכן, בתוך האפלה היורדת על בני ישראל מאירים פה ושם שמות של אלו שהיה בהם העוז להתקומם על גורלם, לחרוג ממקומם בשורת העבדים – המיילדות שפרה ופועה שלא מילאו אחר גזרת הרצח, משה שקם על המצרי המכה והרגו. הללו, אנשים בעלי תודעה מוסרית ועצמאות אישית הם היחידים מבין בני ישראל הזוכים לשמות. השמות הם רבי משמעות – המיילדות הן אלו המשפרות את המציאות העכורה,הפועות אל התינוקות, ובכך שומרות על התקווה לחיים חדשים; משה הוא המושה הגדול, מי שמשה את ישראל ממי מצרים, והביא אותם אל האש הגדולה בהר סיני.