"עמד לו יצחק על אדמת ארץ ישראל שנתחמד לה כל ימיו לראותה. למטה מרגליו סלעיה של ארץ ישראל ולמעלה מראשו יוקדת שמשה של ארץ ישראל ובתיה של יפו צפים ועולים מן הים כגדודי רוח כענני הוד, והים מרתיע ובא לעיר, ולא זה בולע את העיר ולא זו שותה את הים. לפני שעה שתי שעות היה יצחק על הים ועכשיו הוא ביבשה. לפני שעה שתי שעות היה שותה אווירה של חוצה לארץ ועכשיו הוא שותה אווירה של ארץ ישראל. לא הספיק לצרוף מחשבותיו עד שעמדו עליו הספנים ותבעו ממנו ממון".
ש"י עגנון/ "תמול שלשום", עמ' 31.

פרשת בשלח, היא 'שבת שירה', מתארת את שיאה של דרך החתחתים, שראשיתה במפגשם הראשון של משה ואהרון עם פרעה והיא עוברת דרך עשר המכות, חיפזון היציאה ממצרים והמעבר אל ארץ חמדה. עומדים ישראל על הים וחוזים במעשה פלאים, עטור קסם וסוד, שיש בו מלאך אלוהים, עמוד ענן ונסיעת רוח קדים עזה כל הלילה וכשהם חוצים את הים הופכת מצרים לזיכרון ומן האדמה הטובענית[1] שהלכו בה לילה תעלה אדמתה של ארץ ישראל. לפני שעה שתי שעות היו על הים ועכשיו ביבשה, לפני שעה שתי שעות היו שותים אווירה של חוצה לארץ ועכשיו הם שותים אווירה של ארץ ישראל. לכאורה, גאולה באה להם אלא שבידוע, שפרשתנו – על אף אותו הנס הגדול שיש בה – היא פרשת התלונות הגדולה. השנה "הראשונה לחירותם של ישראל ", כפי שכותבת נחמה ליבוביץ' ז"ל," רצופה תלונות. תחילה דברי קינטורין בראותם את מצרים רודפים אחריהם, אחר כך תלונות על חוסר מים, ושוב תלונות על חוסר מזון". והלב והשכל מתקשים להבין: למה בדיוק התגעגעו העבדים וכיצד יכלו להטיח תלונותיהם במי שהוביל אותם החוצה ממציאות של עבדות ושיעבוד? זאת ועוד – עם הפחד מפני המוות מובן ותלונת צמאי המים מתקבלת, כיצד יהיה אפשר להסביר את הרצון לסיר הבשר, לתאוות האוכל?

מדרש שמות רבה מבקש להסביר את תלונת הגעגועים לסיר הבשר במילים הבאות:

"וכן במצרים היו משועבדים ישראל שמונים שנה, והיה המצרי הולך במדבר ותופס איל, או צבי ושוחטו, ושופת את הסיר ומבשל ואוכל, וישראל רואין ולא טועמין, שנאמר (שמות טז, ג): בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע לא כתיב באכלנו מסיר הבשר, אלא בשבתנו, שהיו אוכלין לחמם בלא בשר.
ומסבירה ליבוביץ', שהגעגוע איננו אל סיר הבשר, שהרי לא אכלו ממנו דבר. אלא חפץ הלב לציוויליזציה שאפשרה את אכילת הבשר, גם אם למשעבדים ולא למשועבדים. העובדה, שנופי המדבר נפרשים לפניהם והם אינם יודעים מהיכן ייקחו לחמם היא זו שמעוררת אצלם את הכמיהה אל מה שהיה מוכר, ברור ונתון מראש. מבחינה זו יהיה נס המן ניסיון עבורם – אבן בוחן ליכולתם להאמין ולסמוך על מאכל שיש לו גבול, הוא ניתן משמים ואין ביטחון להופעתו גם ליום המחרת.

נדמה, כי אף הקב"ה מוכן להכיר בגעגועי ישראל, על אף שאין בהם ממש. הוא אינו מגיב בחרי אף, איננו מתייאש מעם קשה עורף. רצונם של ישראל בבשר מתמלא מרגע שהוציאו תלונתם, גם אם בדרך מחנכת, המרחיקה מקונקרטיות ומצמצום של הרוח. מבחינה זו, מעבר ים סוף איננו רגע השיא בהתנתקות ממצרים אלא דווקא נקודת השפל של תהליך זה. אולי כך אפשר להבין את הדברים במדרש רבה לפרשת דברים (ח):

"ומשירדו בים היה בים טיט, שנאמר: "דרכת בים סוסיך חומר מים רבים", והיו מהלכים בטיט ואומרים אלו לאלו… מטיט ולבנים יצאנו, ולטיט ולבנים אנו באין".
ההליכה בטיט, השקיעה העמוקה בו, כביכול היו גוררים ישראל רגליהם באותו הטיט שהיה מנת חלקם במצרים עד שהם אינם מסוגלים כלל להבחין בין מצרים לארץ ישראל. לא רק געגוע מושך אותם אחורנית, גם אותו הרגע בו נבקע לפניהם הים, והם אינם מסוגלים לזהות בו את מי שיוביל לחוף מבטחים. הגירה, גם אם היא נדרשת – מכאיבה.
ולסיום מנחת שירה – רוויה געגוע לנופים אחרים, לפרת ולחידקל, פרי עטו של בלפור חקק. שירתו, מקראית ורוויה געגוע, פורטת על נימים של מתח בין התרפקות על שהיה למה שנהיה, בין אוירה של חוצה לארץ ובין לחות העיר תל אביב.

שבת שלום!

הָיִינוּ בַּהֲלִיכָה בְּפָּארְק הַיַּרְקוֹן
טִיּוּל שְׁנָתִי שֶׁל יְלָדִים מִירוּשָׁלַיִם
בְּבֹקֶר לַח, פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח.
רָאִיתִי שֶׁהַמּוֹרָה וְהַיְּלָדִים
מֵהַכִּתָּה שֶׁלִּי, כִּתָּה ח'
הוֹלְכִים כִּפְסוּקִים מִתּוֹךְ שִׁירַת הַיָּם
קַוִים שְׁחוֹרִים בְּתוֹךְ הַבֹּהַק מוּלִי
וְהַנַּחַל כֻּלּוֹ צִלּוּם שָׁחֹר לָבָן וּמוּעָקָה
וְכִתְמֵי חֵטְא
בִּסְבַךְ צִמְחִיָּה יְרֻקָּה.

הַמּוֹרָה קָרְאָה שְׁמוּאֵל א' עַל אָפֵק
עַל לְבִיאִים בִּימֵי הַתַּנָּ"ךְ, אַרְיֵה וְשַׁחַל
וְעַל שִׁקּוּם הַנַּחַל.
רָאִינוּ טַחֲנַת קֶמַח לְיַד הַנָּהָר
וּכְשֶׁהַיְּלָדִים הָלְכוּ בַּפָּארְק בָּעֵשֶׂב הַיָּרֹק
אֲנִי הָלַכְתִּי בַּמִּדְבָּר.
כְּשֶׁכֻּלָּם הִתְפָּעֲלוּ מִגִּשְׁרֵי הַמַּתֶּכֶת
אֲנִי הוֹסַפְתִּי עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָלֶכֶת.
הַמְּחַנֶּכֶת הִסְבִּירָה וְקָרְעָה קְנֵי סוּף
אֲנִי הָיִיתִי עַם לְבָדָד
וְרָאִיתִי אֶת קְרִיעַת יַם סוּף.
שָׁמַעְתִּי שִׁירַת הַיָּם הָרוֹחֶשֶׁת מִכָּל צַד
קוֹל נְאָקָה שֶׁל סֶכֶר בַּמַּיִם
וּמַיִם שֶׁטּוֹחֲנִים אַבְנֵי רֵיחַיִם.
בַּשִּׁירוֹנִים שָׁרוּ הַיְּלָדִים בְּקוֹל רָם
אַהֲבַת הָאָרֶץ וְהָאָדָם
כְּשֶׁאֲנִי שָׁרְתִּי בְּלַחַשׁ
אֶת שִׁירַת הַיָּם.

פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח עַכְשָׁו
רוּחוֹת קָדִים, רוּחוֹת עַזּוֹת
אָז אָשִׁיר אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת.

שירת הירקון, שירת הים/ בלפור חקק

[1] על הרעיון שישראל שקועים בחול טובעני מרמז המדרש במסכת סוטה ל"ז ע"א, (המאפשר גם הבנה אחרת לשאלת הקב"ה "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה", לא כמיוחסת למצרים אויבי ישראל אלא לישראל עצמם):

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים, קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה, שנאמר: "סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל ויהודה עוד רד עם אל", ועליו מפרש בקבלה: "הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש, טבעתי ביון מצולה ואין מעמד" "אל תשטפני שבולת מים ואל תבלעני מצולה" וגו', באותה שעה היה משה מאריך בתפלה. אמר לו הקב"ה: ידידיי טובעים בים ואתה מאריך בתפלה לפני? אמר לפניו: רבונו של עולם, ומה בידי לעשות? אמר לו: "דבר אל בני ישראל ויסעו, ואתה הרם את מטך ונטה את ידך"