במוקד פרשתינו נמצאת קריעת ים סוף.

מסופר במדרש:
מטרונא שאלה את רבי יוסי בר חלפתא, אמרה לו: לכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו? אמר לה: לששת ימים, כדכתיב "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" (שמות לא, טז).
אמרה לו: מה הוא עושה מאותה שעה ועד עכשיו? אמר לה: יושב ומזווג זיווגים, בתו של פלוני לפלוני אשתו של פלוני לפלוני ממונו של פלוני לפלוני.
אמרה לו: זו היא כל אומנותו? אף אני יכולה לעשות כן! כמה עבדים וכמה שפחות יש לי, ולשעה קלה יכולה אני לזווגן. אמר לה: אם קלה היא בעיניך, קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף.
הלך לו ר' יוסי בר חלפתא.

מה עשתה? נטלה אלף עבדים ואלף שפחות והעמידה אותן שורות שורות. אמרה: פלוני ישא פלונית ופלונית תשא פלוני, וזווגה אותן בלילה אחד. למחר באו אצלה, זה מוחו פצוע וזה עינו שמוטה וזה רגלו שבורה. אמרה להם: מה לכם? זו אמרה: איני רוצה את זה, וזה אמר: איני רוצה את זו. מיד שלחה והביאה את ר' יוסי בר חלפתא, אמרה לו: אין אלוהים כאלוהיכם, אמת היא תורתכם, יאה ומשובחת, יפה אמרת. אמר לה: לא כך אמרתי לך, אם קלה היא בעיניך – קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף! (בראשית רבה פרשה ס"א, ג'-ד'.)
כן, זה מה שעושה הקב"ה מאז בריאת העולם. ואף אנו שנבראנו בצלמו – עסוקים בקושי ובפשר המפגש בין איש ואשה.

אני מבקש להתיחס למונח ה'קושי' החוזר על עצמו במדרש. בדרך כלל – דבר קשה, נתפס כמצוקה , כמשבר -מעין חומה שצריך לפרוץ. כמאמץ. הקושי הוא אובייטיבי.
ואולם, אם אנו בוחנים את קריעת ים סוף – הרי שהקושי הוא היסוד הפלאי שבו. מעין היפוך לבריאת העולם שבו נאמר : …יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה , הרי שבקריעת ים סוף קורה תהליך הפוך שבו " וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ " – הפלא שניתן לשנות סדרי בראשית.

דבר דומה קורה בנישואין. אדם צומח בתוך תא משפחתי המתווה את אורח חייו. בעיקר כבן להוריו. האהבה, המפגש עם האחר דורש שינוי סדרי בראשית. 'עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד'. העזיבה היא הכרחית. היא 'קשה', אך זה כוחה של אהבה. המשותף לקריעת ים סוף, ולזיווג, הוא הכרת הפלא, המוביל לשירת הים בפרשתינו, ולמבט חדש על עצמינו בזכות התמודדות זוגית.

איכות 'קושי' דומה נמצא במדרש הבא:
"עשרה דברים קשים נבראו בעולם: הר קשה – ברזל מחתכו, ברזל קשה – אור מפעפעו ,אוּר קשה – מים מכבין אותו, מים קשים – עבים סובלים אותם, עבים קשים – רוח מפזרתן ,רוח קשה- גוף סובלו ,גוף קשה – פחד שוברו ,פחד קשה -יין מפיגו ,יין קשה -שינה מפכחתו – ומיתה קשה מכולם וצדקה מצלת מן המיתה ,דכתיב (משלי י, ב) וצדקה תציל ממות וגו' (בבלי בבא בתרא י ע"א)

מה פשר הקושי המופיע כאן? המים, העננים האש, הפחד ואפילו המוות – אינם קשים לכשעצמם. הקושי הוא בעצם המפגש עמם, במישור הסוביקטיבי. ואולם, כפי שמתאר המדרש-יש דרך ל'רככם'. לכל אזור קשה – יש תיקון המאפשר "נשיאה" חדשה – הגדרת זהות אחרת.

מבט זה, עשוי לפתוח ראייה מעט אחרת על קושי המפגש בין איש לרעהו – איש ואשה. האדם יכול לחשוב כי קשר, זיווג, נישואין – יכולים להצליח בכח. כפי שחשבה המטרונה. הכח בהקשר שלנו יביא לאלימות במקרים מסוימים, או כמו במקרים רבים-לייאוש מעבודה זוגית דינמית, וממילא, ראיית האחר כמובן מאליו. אולי לא יהיו פצועים כמו בסיפור המטרונה- אך יציבות זו נעדרת ארוס, את יכולת הצמיחה ממפגש משמעותי. ההכרה, שניתן באמת ובתמים להתבונן אחרת על עצמינו דרך המפגש והחיכוך עם זולת אהבתינו, המשמש בעיקר כמראה לעצמנו היא אכן פלא גדול. ההפתעה העצמית של תנועה מאישיות המעוצבת ע"י בית גידולינו, אל 'עבר האחר', האהוב, עשויים לתרום לראיית עבודה 'קשה' זו- כעבודה ראויה. ראויה.ביותר..

כשאלוהים אומר למשה בסנה כי עלה זעקת העבדות של בני ישראל אליו הוא אומר למשה:
וַיֹּאמֶר כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה. (שמות פרק ג)

יציאת מצרים היא החלפת עבדות מצרים היציבה שאיננה ראויה בעבודה דינמית ראויה. זו שיש בה קריאה לשותפות חדשה בין בורא עולם לברואיו. לא לחינם בני ישראל מתגעגעים למצרים ורוצים לשוב. כי היציבות של עבודה קשה במצרים עם לוח זמנים מסודר – קלה יותר מקושי ההליכה במדבר אל הלא נודע.

מהדהדים כאן דברי הנביא ירמיהו: כֹּה אָמַר יְהוָה, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ–לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה (פרק ב). ההליכה במדבר, בארץ לא זרועה נתפסת בעיני הנביא – כחסד נעורים – אהבת כלולות. ולמה – כי יש כאן את אותה הכרה של דרך קשה המשותפת להליכה במדבר, וקשר אהבה.

ובנימה מעט אופטימית:
"רבי אליעזר אומר: מניין שראתה שפחה על הים (בקריעת ים סוף) מה שלא ראו ישעיהו ויחזקאל?
שנאמר: "ביד הנביאים אדמה" (הושע יב: יא)
אבל כשנגלה הקב"ה על הים לא הוצרך אחד מהם לשאול אי זהו המלך אלא כיוון שראוהו
הכירוהו פתחו כולן פיהן ואמרו: "זה אלי ואנוהו" (מכילתא בשלח פרשה ג').
בקריעת ים סוף – היתה ראייה פשוטה של אלוהים, כמו של ילד המצביע על דבר מוכר ואומר 'זה'.
לפעמים, כן לפעמים – עבודה זו מביאה לידי ראייה פשוטה. אולי 'רגעי' ראייה בלבד. אך כאלה הנותנים כח ואמון שניתן להמיס את קשיות העורף, את עורלת הלב. להיפגש.