בפרשת שמות יש סיפור כמעט הוליוודי על טובים ורעים. הטובים הם כמובן בני ישראל והרעים הם המצרים ובמיוחד מלך מצרים החדש "אֲשֶׁר לֹא-יָדַע אֶת-יוֹסֵף". ברשעותו מפחיד פרעה את עמו ואומר להם "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן-יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם-בָּנוּ וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ" (שמות א, ה-ו). פרעה מחליט להעביד בפרך את בני ישראל ולהמית כל בן הנולד להם. הוא מצווה את המיילדות לעשות כן ולאחר שהן לא עומדות במשימה הוא קובע אותה כחוק לכל עמו: "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן" (שמות א, כב). רצח על פי חוק.

אל מול תיאור הרוע החד משמעי דומני שניתן לזהות שני מודלים של התנהגות רגישה ומוסרית בתחילת הפרשה. המודל האחד הוא זה של המיילדות העבריות ושל בת פרעה. המיילדות מקבלות הוראה ברורה וחד משמעית להמית כל בן זכר והן מסרבות פקודה. "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים" (שמות א, יז). שפרה ופועה, המיילדות העבריות, מסכנות חייהן ומסרבות לרצוח תינוקות. כאשר פרעה מזמין אותן לבירור בלשכתו הן ממציאות תירוץ ואומרות שהנשים העבריות יולדות עוד לפני שהן מספיקות להגיע. התירוץ הדחוק מתקבל, חייהן ניצלים והן אף זוכות לשכר מאת האלוהים. כאשר השלטון מטיל עליך פקודה שכולה רוע ועיוות עליך לסרב לבצע אותה גם אם זה מסכן את חייך. אנו מצפים שלכל אדם יהיה קו אדום שאותו הוא לא עובר, גם לא במצוות המלך, גם במצב של סכנת חיים. פקודות מהסוג הזה הגדיר בג"צ כבלתי חוקיות בעליל. זוהי "אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת" (בג"צ בנושא הטבח בכפר קאסם), כדברי השופט בנימין הלוי.

גם בת פרעה מגלה בפרשה התנהגות מוסרית ורגישה כאשר היא מוצאת תינוק נטוש בתוך תיבה שט במימי היאור. "וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה. וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל-בַּת-פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת-הַיָּלֶד. וַתֹּאמֶר-לָהּ בַּת-פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת-אֵם הַיָּלֶד. וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת-פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת-הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת-שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ. וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה וַיְהִי-לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (שמות ב, ו-י). החמלה הפשוטה גורמת אף לבתו של השליט עצמו לעבור על רצון אביה ועל הצו המפורש שהוציא והיא אוספת אליה את הילד, דואגת להנקתו ומאמצת אותו כבנה.

סוג שני של התנהגות מוסרית מגלה משה. "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת-הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל. וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ." (שמות ב, יא-יג). משה לא יכול לראות אלימות בזויה שכזו, בה אדם אחד גורם נזק לאדם אחר ללא סיבה. למעלה מזאת, הוא בעל רגישות יתרה לסבלם של אחיו למרות שהוא ניצל מסבל זה והוא גדל כבן מלכים. יחד עם זאת, ההתנהגות בה בוחר משה שונה מאוד מזו של המיילדות ובת פרעה – משה מגיב באלימות על אלימות. הוא מכה את המצרי הרשע וטומן אותו בחול. האינסטינקט של משה הוא מוסרי וצודק אך הצדק מביא אותו לעשות מעשה בעייתי.

שני מודלים של עשיית טוב יש לפנינו – באחד יש ניסיון להתמודד עם העוול באמצעות סירוב לביצוע רע ובעזרת ניסיון לעשות טוב. מודל זה מיוחס לנשים. מודל שני הוא התמודדות עם העוול באמצעים כוחניים של מידה כנגד מידה ואולי אפילו ניסיון להחזיר לתוקף בריבית מסוימת, בחור מידתיות. זהו מודל המיוחס לגברים. משה בוחר בשיטה הכוחנית מבלי שניסה שיטות אחרות. כך לדוגמא, יכול משה לעצור את האיש המצרי המכה ולהפחיד אותו שהרי הוא חלק מבית המלוכה ואזי הוא יכול לנסות לנצל את מעמדו וקשריו ולהשפיע בבית המלוכה על היחס לעברים. אבל האינסטינקט של משה, שמגיע ממקום מאוד טוב וצודק של סלידה מעוול, הוא להכות את המצרי למוות.

המודל הגברי-כוחני שולט בדרך כלל במקרא וודאי בהמשך סיפורי ספר שמות. זהו מודל של השגת צדק באמצעות אלימות. מיגור עוול באמצעות עוול. אלוהים עצמו משתמש במודל זה בעשר המכות כאשר הוא מפעיל כוחנות אלימה מאוד, עד כדי מצב של חיסול כל בכורות המצרים מקטן ועד גדול, על מנת לשחרר את העברים מעבדותם. אמצעי לא מוסרי להשגת מטרה מוסרית מאוד. האם המטרה המוסרית מגמדת את העוול שנעשה בדרך להשגתה? המחשבה הזו צריכה להטריד אותנו בכל מצב שבו חפים מפשע נפגעים בדרך להשגת מטרה צודקת, ובכל מצב בו פושעים נפגעים בצורה לא מידתית. כאשר משה הורג את המצרי המכה את אחיו הוא עושה מעשה לא מידתי. משתמש באמצעי לא מוסרי להשגת מטרה צודקת, מצווה הבאה בעבירה. כאשר פעילי זכויות אדם זועקים כנגד עוולות שמבצע לעיתים צה"ל מיד מתקיפים אותם על כך שצה"ל צודק והוא פועל כנגד ארגוני טרור שרוצחים ילדים ויורים טילים על אוכלוסייה אזרחית. זוהי טענה צודקת מאוד, אך המסר של זכויות האדם הוא שכל אדם נברא בצלם ושאסור לפגוע באנשים בדרך להשגת מטרה צודקת, או שלכל הפחות יש למזער פגיעה זו למינימום האפשרי. אין להביא מצווה בעבירה. הטענה שמצדיקה עוול בגלל מטרתו הנעלה היא טענה נכונה ומסוכנת כאחד.

כאלטרנטיבה לדרך זו קיים המודל הנשי-החומל המצוי בפתח פרשתנו. המיילדות העבריות ובת פרעה פועלות בצורה מעוררת השתאות וכבוד, הן בסירובן לבצע את הפקודה הדוקרת את העין ומקוממת את הלב והן בהכרעה לדאוג להנקתו של משה ולגדלו כבן מלך. מודל זה לא תמיד אפשרי ולעיתים אין ברירה אלא להגיב באלימות וכוח, אך מוטלת עלינו חובה תמידית לנסות קודם כל את מודל החמלה ורק בלית ברירה לעבור למודל הכוחנות, ואף אז למקדו בתגובה מידתית וממוקדת כלפי האדם או הגוף שאת עוולתם אנו מבקשים לעצור.