שמות פרק א' – פרק ו', פסוק ב'

תחילת פרשת שמות כמו מתלבטת בשאלה מה מעצב את גורל העולם – תנועות גדולות של אנושות אנונימית, או רגעים קטנים בחיים פרטיים של בני אדם. הפרשה נפתחת ב"אלה שמות בני ישראל" – משפחה אחת קטנה ואינטימית שירדה מצריימה. היא ממשיכה בדיבור על עם גדול של פלונים ואלמונים, עם שנפל לשיעבוד בידי עם גדול אחר של פלונים ואלמונים. ומיד חוזרת הפרשה לשתי מיילדות עבריות שדווקא יש להן שם. המיילדות, מצדן, שוב מעלות את המתח הזה, בין הענק והאנונימי לבין הפרטי שבפרטי, כשמצד אחד הן מדברות על הלידות שהן רואות כעל משהו מעולם ה"חיות", ומצד שני, הן מחיות את הילדים – ומקדשות בכך את חייו של כל נולד ונולד. (פרק א' י"ח-י"ט). הפרשה ממשיכה, ומתוך האנונימיות של פרייה ורבייה ושריצה, צצה משפחה אחת קטנה שיש לה שם – "מבית לוי" – משפחה עם אמא, ואבא וילדה קטנה, משפחה שנולד בה ילד, והילד הזה הוא המנהיג שסיפור חייו יקיף את הלאומי והאישי עד לבלי-הפרד.

את המתח הרב-עוצמה בין הכללי ביותר לפרטי ביותר חשוב שנקיים גם כקוראים במה שקרוי "ספרות הקודש". כתבי הקודש הם, ממש בהגדרה, מילים שיצאו ממישור הפרטי, המקרי, המתחדש, למצב צבירה של כללי: הם כבר כתובים, הם עברו קנוניזציה, ואם לא נשתדל למצוא בהם את הפרטים ואת הפרטי, הם יהפכו לדפים אנונימיים.

כשחוקר התלמוד ג'ייקוב ניוסנר שואל את עצמו במה נבחנת הצלחתו כמחנך יהודי, הוא מנסה להגדיר – לצורך חיפוש תשובה אחר שאלה זו – "מהם הרגעים האישיים, שבהם מבשיל ומתגשם" אותו דבר כללי כל כך, שהוא קורא לו "השכלה יהודית".

ההגדרה הראשונה של רגע כזה, הגדרה שניוסנר קורא לה "הגדרה פשוטה ממש" היא זו:

אם כאשר אדם לבדו, ואין איש רואה אותו, הוא מוצא ארנק בתא טלפון של תחנת רכבת – אם בצייתו למשהו שהוא מעבר לצו מוסרי גרידא, הוא שומע גם "לא תגנוב", או "השב תשיבם לאחיך" או "אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז"; או שהוא רואה עצמו לרגע כתלמיד של סלאנטר, או כממשיך דרכה של דמות כזו או אחרת אשר אותה הוא מכיר רק דרך אגדות יפהפיות שהתהוו ועברו בעל פה, ואם הוא משתדל ומתאמץ למצוא את בעליו של אותו ארנק, הרי שהוא אדם וגם יהודי. 1)

יהודי הוא מי שהתורה יכולה להפוך בו לרגע של חיים.

אבל למה בעצם זה חשוב? מדוע צריך את פס הקול הזה, התורני, בתוך הלב? אני אישית סבורה שזה חשוב לי משום שהתורה חכמה יותר ממני, ומאפשרת לי, ברגעים שונים של חיי, להיות יותר חכמה מעצמי. ועל כך אני מבקשת לתת דוגמא, באמצעות תיאור של רגע אחד בחיי כאשר הרגע הזה נפגש עם פרשת השבוע שלנו.

יש לי בבית שלושה ילדים קטנים מאוד.

כאשר אני מציצה על בנִי מעבר לסורגי הגנון שלו, מתנגן בתוכי, עוד לפני שיש לי הבנה מדוע, הפסוק "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" (שמות ב':ד'). כשאני שואלת את הפסוק הזה: מה אתה עושה כאן? התשובות שהוא נותן לי מעמיקות את הבנתי לגבי תפקידי כאמא בעולם.

המלה "מרחוק," למשל, מלמדת אותי, מעבר למה שיכולתי ללמד את עצמי, עד כמה חשוב שאהיה לו, לבני, "מרחוק." אני מודעת לכך שמדובר פה באחותו של משה, ולא באמו, אבל זה בדיוק ה'טריק'. הפסוק הזה, בניגוד למחשבה בודדת בראשי, נושא איתו בקשר הדוק הֶקשרים שלמים. עם הפסוק הזה מגיע אליי סיפור אמו של משה, שהוא דרמטי עוד יותר בכל הנוגע למוכנות לוויתור על קירבה ועל שליטה בחיי ילד. אני רואה תינוק קטן, שט בתוך תיבת גורלו לבד, מוגן עד כמה שאמו יכלה להגן עליו, ולא מוגן יותר, כי אי אפשר יותר.

ומתוך כך שמתקיימים בי עכשיו בבת אחת זכר גבורתה של האמא לשחרר, ביחד עם זכר אהבתה הזהירה והמשחררת-אבל-גם-שומרת של האחות, אני לומדת עוד, שאמא איננה אחות, ושבניגוד ליצר העיוור שלי כאמא להיות קשורה תמיד בבני כמו שאני קשורה בו היום, כתינוק, הרי ביום מן הימים כדאי מאוד שאשחרר את בני, ודווקא אחותו הגדולה, אף על פי שהיום היא קטנטונת ונתונה לחסותי, דווקא היא תהיה קשורה בו לעולם. אולי יבוא יום, שבו, יותר חשוב מהקשר איתי, יהיה חשוב לשניהם שהקשר שלהם זה עם זה יאפשר לה "לדעה מה ייעשה בו", ויאפשר לו לדעת מה נעשה בה.

עם הפסוק הזה, המתנגן בראשי, אני זוכה גם לזכור שיש אלוהים בעולם, שמעבר למרים, ליוכבד, למיילדות, מישהו שומר על משה כל הזמן. אני לומדת, והפעם בזכות פסוק ו' בפרק זה, (שגם הוא, כמובן, מקושר באופן טבעי לפסוק הקודם, מעצם היותם חלק מאותו סיפור) – "וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו" – שאנשים טובים צצים ומופיעים בעולם גם במקומות הכי פחות צפויים: בת פרעה תיקח את משה ותחמול עליו, ותגן עליו ותגדל אותו. וכאן, מעבר לפסוקי הפרק עצמו, צפה ועולה בדעתי האבחנה שרש"י, אבן עזרא, הרמב"ן, ומדרשי אגדה רבים הבחינו, כאשר שמו לב לכך ש"הילד" שבפסוק הפך פתאום ל"נער". ומעצם ההבחנה הזו אני למדה עוד, שכשבני אדם חדשים יפתחו את התיבה של בני, הם לאו דווקא יראו "את הילד" שאני שמתי בה. ככל שבני ישוט עוד בתיבת חייו, אנשים זרים יפתחו את תיבתו, אם יהיה לו מזל, ויראו, הרבה לפניי, את "הנער". התינוק שלי, הילד הזה שמעבר לסורגי הגנון, שמטופל עכשיו בידי שלוש מטפלות חמודות שאף אחת מהן איננה אני, הוא אדם בעולם.

ברוך שנתן תורה לעמו ישראל.

1) Neusner, Jacob. History and Torah: Essays on Jewish Learning, Shocken, NY, 1965