פרשת משפטים היא קריאה מחמירה לאחריות חברתית: אין הצדקה לשום סוג של רשלנות. לא לרשלנות המובהקת, המובנת מיד: "וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל-שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר. בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו…" (כ"א:ל"ג-ל"ד) וגם לא לרשלנות יותר מורכבת: "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ" (כ"ג:ד'). אסור לך להגיד "לא שמתי לב" לחמור התועה הזה, ואפילו הוא של שונאך. אין הצדקה גם לדין רשלני, לנשיאת פנים לעשיר שיכול לשחד אותך, או לרחמים שלא-כדין על העני: "שֹׁחַד, לֹא תִקָּח" (שם, ח') ומאידך, "וְדָל, לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ" (שם, ג'). אם נחזור לפסוק הדן בכריית הבור, נראה שגם אסור להתעצל בחשיבה שיש להפעיל בענישה. אל לנו להביא עד לאבדון את האחראי, את האשם. אחרי ששילם בעל הבור את כסף הנזק לבעלים של הבהמה, "הַמֵּת" – כלומר, החמור המת "יִהְיֶה-לּוֹ" – לאשם, אשר שילם בעדו כסף. יש גבול לנזק שנכפה עליו רק משום שפשע שלא במתכוון.
גם חיי אדם, על כל פרטיהם הגשמיים: עין, שן, הריון, נכות, מקבלים בפרשה זו את כובד משקלם הקדוש. פגעת בעבד, בעובר, בקטין או קטינה: אתה חייב בדין. עין של מישהו אחר שווה לעין שלך, שן של מישהו אחר שווה לשן שלך.
את התורה כולה קיבלנו במתנה לכבוד המסע הגדול שלנו אל הארץ. ההגעה לארץ היא תכלית החומשים שמות עד דברים. סיפור המסע אל הארץ משולב בציוויים הנפתחים במילים "כי תבואו אל הארץ". סיפור המסע אל הארץ איננו נפרד מ"הספרות המשפטית" – חומשים שמות עד דברים.
ב"ארץ" ישראל היום, התרחקנו עד מאוד מן "האדמה" הזו, שלקראת בואנו לעבוד אותה קיבלנו את התורה. מי ראה בעיניים שלו שור או חמור בזמן האחרון? מי באמת נזקק בזמן האחרון לשור או חמור? מי יכול להבין את גודל האסון של בעל השור המועד שנגח חמור כשהוא נענש בכך שנוטלים ממנו לא רק את שורו החי, אלא גם את בשרו של אותו שור לאחר שנסקל? כלומר, הוא לא יכול ליהנות כל הנאה כלכלית מאותו שור? (ראה כ"א:ל"ו). בשבילנו אלו דימויים כמעט מופשטים. מעין אלגוריה על דין. אבל על אדמה ממש, כשמדובר ביבול, כשמדובר בבהמות, בהמלטות, אין הדברים מופשטים. האדמה הופכת הפסד ורווח לדברים בעלי מידה ברורה, לא מופשטת. יש קומץ מועט של חקלאים בארץ שיכולים עוד להבין היטב מה ערכו של שור, מה ערכו של חמור. מדוע בעליו של שור מועד שנגח חמור ראוי לעונש, ומדוע לקחת לו את השור, על כל משמעויותיו הכלכליות האפשריות – הוא עונש עצום. בשביל רובנו, החזקה "אין אדם מעמיד עצמו על ממונו" [אדם לא יעמוד מנגד כשבאים לשדוד אותו] (סנהדרין ע"ב:א') היא חזקה מוזרה. הכל מופשט. הכל ניתן לשחזור. אפשר לקנות כל דבר מחדש בכסף. אם יש לך ביטוח, תהיה משוגע להסתכן בהריגה או במוות כדי להגן על רכושך.

בפרשת משפטים מופיע גם המקרה של הגנה על רכוש. "אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים." (כ"ב:א') ומפרש רש"י: "אין לו דמים – אין זו רציחה הרי הוא כמת מעיקרו, כאן למדתך תורה: אם בא להרגך השכם להרגו. וזה להרגך בא, שהרי יודע הוא שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלין ממונו בפניו ושותק. לפיכך על מנת כן בא שאם יעמוד בעל הממון כנגדו יהרגנו."
תורת המשחקים: הבא במחתרת כבר מת – הוא יודע שאתה תהרוג אותו כי תגן על רכושך, ולכן הוא בא כדי להרוג אותך מתוך הגנה עצמית, ולכן אתה משכים להורגו. מכל מקום, הוא כבר איש מת.
המקרה של שי דרומי שופך אור חדש על המחיר של ההתרחקות מן האדמה ומן הדינים שקיבלנו לקראת בואנו אליה. עלול להיות כי התרחקות מן האדמה קשורה באופן מוזר להתעקשות על ה"זכות על הארץ". רשויות החוק במדינה מעלימות עין במקרים רבים מדי מהריגה של פלסטינים, ובלבד שהמניע להריגה יהיה הגנה על "זכותנו" על הארץ. אבל אם מישהו מגן על החיים בארץ – על הבקר שלו שהוא מגדל על אדמת הארץ הזאת, מפני גנבים, שאין להם אידיאולוגיה אנטי ציונית מובהקת: סתם גנבים – כאן יחזור החוק ויפקח את עיניו האחראיות, ויבוא וימצה את הדין. את ה"דל" הזה – את הגנב הבא במחתרת – אותו "מהדרים".
אסור להפר חוק. אסור לירות על מנת להרוג כדי להגן על רכושך. אבל לא טוב ששלטון החוק מתעורר דווקא כאן. כשזה קל. אותה מדינה שמתרשלת בהעלימה עין מהפרות חוק הגובלות בבריונות כלפי חסרי ישע, מפני שהם חשודים על כך שאינם מכירים בזכותנו על "הארץ", מתרשלת בהגנתה על עובדי אדמתה מפני בריונים פורעי חוק, ובלבד שלא יהיו אלה בריונים עם אידיאולוגיה פוליטית. אותה רשלנות שפרשת משפטים ניתנה לנו כדי שלא נחטא בה בבואנו לכאן.