שמות, פרק י"ג פסוק י"ז –פרק י"ז פסוק ט"ז.

ספרי התורה נכתבים בקולמוס הנטבל בדיו על גבי קלף. כל אות נכתבת, יותר נכון – מצויירת, על פי הלכות הקובעות צורת כל חלק וחלק שלה. כך גם ברמת הדף. ההלכה קובעת שהתורה נכתבת בעמודים – שורות שורות שוות באורכן, צפופות, ללא סימני פיסוק, ההלכה מכירה רק בחלוקה לפרשיות, בסוף פרשיה מסתיימת השורה באמצע.
יש רק שני חריגים לתבנית הקפדנית – שירת האזינו ושירת הים. שירת הים נכתבת בצורת 'אריח על גבי לבנה' כלומר – שורה בת שלשה גושי כתיבה ושני רווחים ותחתיה שורה בת שני גושים ורווח אחד, וחוזר חלילה. הרווחים ממוקמים מתחת לגושי הכתיבה ובאופן זה הדף כולו נראה אוורירי. שירת האזינו (דברים פרק ל"ב) נכתבת 'לבנה על גבי לבנה' כלומר – בכל שורה שני גושי אותיות, מימין ומשמאל ורווח גדול באמצע. לסיכום – ההלכה מקפידה על עיצובו הגרפי של הדף, שוברת את התבנית הרגילה כשמדובר בשירה ומעצבת תבנית יחודית לכל אחת משתי השירות.
ומדוע התייחסתי להיבט זה? בשירת הים ניתן למצוא אחדות של תוכן וצורה. תכני השירה, סגנונה, אוצר המלים שלה ואפילו עצובה הגרפי משתלבים. בתבנית 'אריח על גבי לבנה' ניתן למצוא מפתח להבנת מהותה המיוחדת של שירה זו. זוהי תבנית חזקה על אף שאינה נראית מסיבית. עוצמתה תלויה דווקא בכך שגושי הלבנים מונחים על גבי אוויר. האוויר, הריק, הוא חלק מהתבנית. שירת הים מורכבת, גרפית, מאריחים, לבנים ומקומות ריקים, כל שלושת האלמנטים הללו מצטרפים ויוצרים יחד מבנה חזק ולכיד.
המכיל ניגודים, כך שהם תומכים זה בזה ולא מחלישים זה את זה.
כיצד משתקפים עקרונות אלו בממדים האחרים של השירה ?
בקריעת ים סוף פועל הקב"ה באמצעות הרוח. המעשה של ה' אשר חצה את הים הוא – "ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה". על כך נאמר בשירת הים – "וברוח אפיך נערמו מים" וכן – "נשפת ברוחך כסמו ים". שליחים אחרים של ה' בפרשה זו הם אש וענן. מתחילת המסע במדבר נאמר – "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש". אם כן, ה' מתגלם באש ובענן. ולפני החציה – "וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן". רוח, אש , ענן – כל אלו איכויות לא חומריות (כמובן, לא במובן הפיזיקלי, אלא בחוייתי), אין להן צורה קבועה וגודל קבוע. הן משתנות כל העת. לעומת זאת אלו שה' שולח בם את ידו: המצרים, הכנענים, הים, מקבלים דימויים חומריים. על המצרים נאמר – "ירדו במצולות כמו אבן" וכן – "צללו כעופרת במים אדירים", ועל הכנענים – "בגדול זרועך ידמו כאבן", אבן ועופרת הם חומרים מסיביים, דחוסים, אטומים, הפוכה המוחלט של הרוח, האש, הענן. השינוי הגדול ביותר חל במים. נאמר עליהם – "והמים להם חומה" "קפאו תהומות בלב ים" . הפרשה עומדת בסימן נצחון הרוח , ההיולי, הדינמי, על החומר – הסגור, המוחלט, הבלתי משתנה.

הפיכת מי הים לחומה מסמנת את עיקרון אחדות הניגודים. עקרון זה ובהרחבה – עקרון ההשתנות, מלווה את ספור יציאת מצרים מראשיתו. ההוכחה שמספק ה' למשה בה ישכנע את ישראל שאכן ה' נגלה אליו היא יד בריאה ההופכת למצורעת ושבה כבראשונה; מטה ההופך לנחש, וחוזר להיות מטה; מי היאור ההופכים לדם. מאוחר יותר, מי היאור הופכים לדם, עפר הארץ הופך לכנים ופיח הכבשן הופך לשחין. מכת הברד היא הראשונה לממש את עקרון אחדות הניגודים – "ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד". במהלך המסע במדבר האיר ה' את הלילה ובפרט בלילה האחרון – "ויהי הענן והחושך ויאר את הלילה" לא רק שהלילה החשוך הואר, נראה מלשון הפסוק שבאיזשהו אופן, החושך האיר את הלילה. גילוי השיא של עקרון זה הוא בהליכה הבטוחה בתוך הים. כך משתקפים עקרונות העיצוב הגרפי של שירת הים – בתכניה.
אולם כשמבהירים עקרונות אלו – נוכחות הרוח, אחדות ניגודים, אי אפשר שלא לחשוב על חזרה לתוהו ובוהו שקדם לבריאה. ביום השלישי נוצרה הבחנה בין ים ליבשה, והיא עורערה כאן. ביום הראשון נוצרה הבחנה בין אור לחושך ואף היא עורערה כאן, ולפני היום הראשון – "רוח אלהים מרחפת על פני המים". האין רוח ה' שנשבה על מי ים סוף, גילוי נוסף של אותה רוח ראשונית? ה' מוכיח את עליונותו על אלוהי מצרים, לא רק בכך שהוא חזק יותר במסגרת העולם הקיים. הוא מוכיח שהוא האל שברא את העולם בכך שביכולתו להחזירו למקורו.