(יז) וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה: (יח) וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (שמות פרק יג')

מתברר שבקשת משה 'שלח את עמי' סוף, סוף התקבלה, פרעה משלח את העם. אכן הפרשה תתאר את היציאה הפיזית ממצרים, העבדים הוצאו לחופש, אך האם הם יצאו? האם הם בני חורין?

או כניסוחו של הרבי מסלונים האם נצליח להוציא את 'המצרי' מהיהודי? לטענתו הרי לא יתכן שמטרת היציאה היא היציאה בגוף, בחומר, אלא שיש להבין את יציאת מצרים כמטפורה 'שינוי תודעה', ולכן עלינו לברר, האם הצלחנו?

הנימוק החוזר ונשנה למטרת המכות במצרים הוא "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם": (שמות ז', ה')

וגם בפרשה שלנו מופיעה סיבה זו כמטרת 'קריעת ים סוף'!

וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו: וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו: (שמות יד', יז' – י')

כלומר לא נוכל לטעון שהמטרה הושגה, לא נמצא עדות בתורה שאכן המצרים אמרו 'ה' הוא האלוהים', ולכן יש להשיב בשלילה על הכרת מצרים בכוחו של ה'. אם כן מה נוכל לומר על מטרת הסיפור על יציאת מצרים?

יתרה על זו, הרי נכתב שהמצרים שואלים את עצמם "מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ": (שמות יד', ה') כלומר אין המצרים מכירים בכוחו של ה'.

בפי בני ישראל שאלה דומה "…וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה': וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם": (שמות יד', י' – יא')

וכן בהמשך הפרשה "<וילינו> וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב": (שמות טז', ב' – ג')

אומנם לרגע, בין שתי אמירות אלו של בני ישראל מיד לאחר קריעת ים סוף נשמע על הפן האמוני "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ ": (שמות יד', לא') מתברר שהאמונה קיימת, אך עם הקושי הראשון נעלמת האמונה מבני ישראל!

באם הידיעה בקיומו של ה' אינה קיימת אצל המצרים ובני ישראל רוצים לחזור לסיר הבשר במצרים, כיצד עלינו להבין את סיפור יציאת מצרים?

נחדד שאלה זו בכך שנחזור לתחילת הפרשה ונראה שהקב"ה מודע למצב האמונה של עמו. הקב"ה לא הוציא את בני ישראל בדרך המלך, בדרך הקצרה, זאת בשל חששו שהעם יראה מלחמה וישוב על עקבותיו.

הוא הקב"ה, המצליח להקשות את לב פרעה ומצרים, הוא אינו יכול, אינו רוצה, לשנות את תפיסת בני ישראל וחושש, מדוע?

דומה שהכתוב מתאר את רצון האל המעוניין להקשות על הקורא, ומחייבו לברר, מתי הבחירה היא בידי האדם ומתי גורלו נקבע מראש, ובאם גורלו קבוע, האם עדיין 'ברשותו' היכולת לשנות, האם עליו להיאבק ולשנות את שנגזר עליו, או שמדובר במאבק אבוד מראש?

קריאה מעין זו של סיפור יציאת מצרים תחייב קריאה לדורות, בכל דור הקורא פרשה זו צריך לשאול את עצמו, האם עלי לחכות ליציאה או שעלי לצאת ומיד?

כל דור ומיצריו, כל דור והמצרים שלו! ובכל דור עלינו לשאול האם לצאת, האם יצאנו?

פתחנו בדברי הפרשה "כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה:" מתברר שגם ביציאת מצרים ההיסטורית מתואר החשש שהיציאה לא תצלח!

על מה מבוסס חשש זה?

המדרש מפתח את תיאור החשש האלוהי 'בראותם מלחמה' ומסביר שיש לקרוא כך – 'בראותם את תוצאות המלחמה', כלומר היה בעבר (הלא רחוק) קרב, היו אלה שניסו לצאת ממצרים וכשלו, עצמותיהם פזורות על פני המרחב והיה כי יראו בני ישראל את עצמותיהם של ההרוגים הרי שישובו על עקבותיהם!

ננסה לברר בעזרת פרופ' יוסף היינמן מה עומד בבסיס תיאור זה?

ראשית נעיין בשני תיאורים תמוהים, בתהילים ובדברי הימים – על מעשה בני אפרים! ונראה כיצד הבנת פסוקים אלו הביא ליצירת המדרש.

בתהלים פרק עח' נאמר:

(ח) וְלֹא יִהְיוּ כַּאֲבוֹתָם דּוֹר סוֹרֵר וּמֹרֶה דּוֹר לֹא הֵכִין לִבּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנָה אֶת אֵל רוּחוֹ: (ט) בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב: (י) לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱלֹהִים וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת: (יא) וַיִּשְׁכְּחוּ עֲלִילוֹתָיו וְנִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר הֶרְאָם: (יב) נֶגֶד אֲבוֹתָם עָשָׂה פֶלֶא בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׂדֵה צֹעַן: (יג) בָּקַע יָם וַיַּעֲבִירֵם וַיַּצֶּב מַיִם כְּמוֹ נֵד: (יד) וַיַּנְחֵם בֶּעָנָן יוֹמָם וְכָל הַלַּיְלָה בְּאוֹר אֵשׁ:

ובדברי הימים א' פרק ז' כתוב:

(כ) וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ: (כא) וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ וְעֵזֶר וְאֶלְעָד וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם: (כב) וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ: (כג) וַיָּבֹא אֶל אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בְּרִיעָה כִּי בְרָעָה הָיְתָה בְּבֵיתוֹ: (כד) וּבִתּוֹ שֶׁאֱרָה וַתִּבֶן אֶת בֵּית חוֹרוֹן הַתַּחְתּוֹן וְאֶת הָעֶלְיוֹן וְאֵת אֻזֵּן שֶׁאֱרָה:

אומר מדרש תנאים (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מס' דויהי פתיחתא):

"דבר אחר: "כי אמר אלהים" זו מלחמת בני אפרים, שנאמר: "ובני אפרים שותלח וברד בנו והרגום אנשי גת" (דברי הימים א', ז', כא') וכתיב "בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב" וגו' (תהלים עח', ט' – י') מפני מה "שלא שמרו ברית אלהים ובתורתו מאנו ללכת", עברו על הקץ ועל השבועה.

דבר אחר: שלא יראו עצמות אחיהם מושלכין בפלשת ויחזרו להם."

ובמדרש פרקי דר' אליעזר (מראשית תקופת הגאונים) המכיר ויודע לזהות את שם המנהיג של בני אפרים, נאמר: "ר' אליעזר אומר: כל אותן השנים שישבו ישראל במצרים ישבו בטח ושאנן ושלו עד שבא נון מבני בניו של אפרים ואמר להם: נגלה לי הקב"ה להוציא אתכם ממצרים,

בני אפרים בגאות לבם שהם מזרע המלכות וגבורי כח במלחמה לקחו את נשיהם ואת בניהם ויצאו ממצרים, ורדפו המצריים אחריהם והרגו מהם מאתים אלף כלם גבורים, שנאמר: "בני אפרים…" וכו',

לדעת פרופ' יוסף היינמן פרשנות זו המתארת יציאה של קבוצה משבט אפרים שטעתה בתאריך הגאולה, יצאה ממצרים והומתה בידי המצרים ועצמותיהם פזורים במרחב. הם הסיבה לכך שה' חושש שבראות בני ישראל תוצאה זו, ישובו למצרים. תפיסה זו פותחה ונכתבה בעקבות כשלון מרד בר כוכבא, כאשר התברר גודל האסון יצאו החכמים כנגד היוזמה למרוד במלכות.

המדרש מבסס את דבריו על מדרש הפסוקים בשיר השירים המלמדים שיש להמתין לגאולה ואין לדחוק בקץ, רעיון המוכר לנו כאיסור 'שלושת השבועות'.

הדרשה מתבססת על הפסוק בשיר השירים ב', ז':

"הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ":

דורש המדרש בשיר השירים רבה, פרשה ב':

ר' חלבו אומר ארבע שבועות יש כאן, השביע לישראל שלא ימרדו על המלכיות, ושלא ידחקו על הקץ, ושלא יגלו מסטירין סודות שלהם לאומות העולם, ושלא יעלו חומה מן הגולה, אם כן למה מלך המשיח בא לקבץ גליותיהן של ישראל,

רבי אוניא אמר ד' שבועות השביען כנגד ד' דורות שדחקו על הקץ ונכשלו, ואלו הן, אחד בימי עמרם, ואחד בימי דיניי, ואחד בימי בן כוזבא, ואחד בימי שותלח בן אפרים, הה"ד (תהלים עח') "בני אפרים נושקי רומי קשת",

ויש אומרים אחד בימי עמרם, ואחד בדורו של שמד, ואחד בימי בן כוזבא, ואחד בימי שותלח בן אפרים שנא' "בני אפרים נושקי רומי קשת", והן היו מחשבין בשעה שנתגזרה גזרה כשדבר הקב"ה עם אברהם אבינו בין הבתרים ומשנולד יצחק התחיל, מה עשו נתקבצו ויצאו למלחמה ונפלו מהן חללים הרבה, מפני מה שלא האמינו בה' ולא בטחו בישועתו על שעברו על הקץ ועברו על השבועה,

קריאה בדרך זו של המדרש תבהיר שסיפור יציאת מצרים אינו רק סיפור המתאר מעשה בהיסטוריה אלא שיש לקוראו כסיפור בעל מוסר השכל, האמור ללמד את הקורא, סיפור המלמד את המאמין, שעליו לפקפק במנהיגות המנסה להובילו למרוד במלכות! עליו להסיק מסקנה מעשית מכישלון המרד!

יכולת המדרש לתרגם מעשה מן העבר למשמעויות מעשיות בעקבות אירוע בהווה מלמד מה עלינו לעשות, מה ביכולתנו לדרוש בקריאת סיפורי העבר כדרשה בת ימינו. ברם עלינו לזכור שיש להכיר בפרשנות מרובת פנים, כלומר יתכן מאוד שיהיה מי שיסיק מסקנה הפוכה מזו שהצענו!

עלינו לקבל את ולהפנים את אמירת הגמרא – 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים' (ב' עירובין יג'), ולהבין שהפרשנות אמורה לעזור לנו לפקוח עיניים, לחייב את הקורא לחפש ולדרוש משמעות הרלוונטית לחייו!