"אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפך בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד…". הראי"ה קוק עולת ראיה, הקדמה להגדה

'וכל העם ראו את הקולות', ו… רצים לקנות עבד/אמה… מיד לאחר מעמד הר סיני בא הציווי: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם". (שמות כא', א' – ב'). נראה שהמעמד הנשגב, שכונן את עם ישראל כעם נבחר מכל הגויים, מעגן בתוכו מציאות בה עם ישראל מאפשר לעצמו לקנות עבדים.

ר' שמשון רפאל הירש כותב על פרשה זו – "שום דבר לא יעיד על אמיתת התורה שבעל פה לעיני המעיין, שדעותיו אינן תפוסות מראש, בבהירות כה גדולה כמו שתי הפרשיות הראשונות – הפסוקים ב – ו, ז – יא – הפותחות את סידרת "חוקי משה". הנה באה התורה לתת לעם את החוק האזרחי והפלילי ולנסח את הכללים וההוראות של הצדק ושל האנושיות, שעל – פיהם יוסדרו יחסי אדם לחברו במסגרת המדינה. טבעי הדבר, שהסעיף הראשון בחוק יוקדש למשפט האישי, והנה פותח הסעיף הזה במשפטים: אם ימכור אדם את חברו, אם ימכור אב את בתו – – ! אכן, לא יעלה דבר זה על הדעת ואין הדעת סובלתו, לו באמת היתה התורה שבכתב "ספר החוקים" של עם ישראל, לו היתה התורה שבכתב, והיא לבדה, המקור הראשוני והיחידי של "המשפט העברי"!
מה לא נאמר ונקבע, נידון והובהר, מן הסתם, בטרם תבוא התורה לדון במקרים כאלה, שבוודאי אינם אלא מקרים יוצאים מן הכלל! ובפסוקים אלה, שיש בהם משום הגבלת זכויות האדם המקודשות ביותר ושלילת הזכות של החירות האישית – בפסוקים אלה פותח משפט התורה!
אכן, לא "הספר" הוא מקור המשפט העברי, אלא דברי התורה החיים במסורת שבעל פה, ו"הספר" הזה אינו אלא סיוע לזכרון ואסמכתא במקרה שיתעורר ספק. הן הספר עצמו קובע את העובדה, כי ארבעים שנה כבר נמסרה התורה השלמה לעם, וכבר נעשתה התורה לקניינו ולחוק חייו, בטרם מסר לו משה את ספר התורה לפני מותו. אכן, אם כן הדבר, מסתבר שמקרים יוצאים מן הכלל נרשמים תחילה, על מנת להציג לפנינו את עקרונות חיי החוק הסדירים באופן הברור ביותר. ובכלל, לא עקרונות החוק וכלליו נרשמו ב"ספר", אלא על – פי רוב מקרים ממשיים בודדים, והם נרשמו בצורה כה מאלפת, שבקלות ניתן להסיק מהם את הכללים שנמסרו לתודעה החיה של המסורת שבעל פה. לשונות המקראות שב"ספר" עשויות גם הן מעשה אומן במידה כזאת, עד שלרוב מרומזים בהן מושגי יסוד של החוק, כגון על – ידי ביטוי בלתי – מקובל, שינוי במיבנה הפסוק, מקומה של מלה בפסוק, אות יתירה או חסירה וכיוצא באלה. הן לא מתוך הספר הזה עלינו לשאוב את החוק. הן לא ניתן הספר הזה בידינו אלא על מנת לשמש תזכורת ליודעי התורה, כדי שישמרו וירעננו בזכרונם, חדשים לבקרים, את ידיעת המצוות; וכן ניתן הספר בידי מורי התורה כמכשיר הוראה, על מנת לכרוך במקראותיו את מסורת התורה שבעל פה, וייקל להם לתלמידי בית המדרש לשנן בליבם תמיד מחדש את פרטי התורה שבעל פה על יסוד הרמזים שבתורה שבכתב המונחת לפניהם.
יחס התורה שבכתב אל התורה שבעל פה כיחס התקצירים של הרצאה מדעית, שנאמרה בעל פה בשלמותה – אל ההרצאה שבעל פה. לגבי צוערי המדע, ששמעו את ההרצאות שבעל פה, מספיק ודי בתקצירים שבכתב, בשביל שיזכירו וירעננו לעצמם, תמיד מחדש, בכל עת ובכל שעה, את כל אותו מדע כולו. לרוב די להם במלה אחת, בתוספת סימן שאלה, סימן קריאה, קו, נקודה, מלה מודגשת וכיוצא באלה – לרענן בזכרונם סידרה שלמה של רעיונות, הערות, הסתייגויות וכו'.
לגבי אלה אשר לא שמעו את ההרצאות מפיו של המורה, יהיו התקצירים כאבן שאין לה הופכין. אם ישחזרו את המדע מתוך התקצירים בלבד, ישקעו בהכרח בטעויות. מלים וסימנים וכיוצא באלה, אשר משמשים לתלמידים ששמעו את ההרצאות שבעל פה כציונים מאלפים לשם שינון תכני המדע ששמעו באוזניהם – אינם אומרים כלום לאלה אשר לא ישבו לרגלי המורה, והרי הם מסתכלים "כתרנגולת בבני אדם". התלמידים, אשר שמעו את דברי המדע מפי המורה, ישחזרו מתוך התקצירים את התכנים לאמיתם, אך לא ייצרו אותם מתוכם; ואילו ההדיוטות – אך גיחוך יעלה על פניהם נוכח הדברים הנראים בעיניהם כשעשועי היתולים שאין להם יסוד, וכחלומות שאין בהם ממש.
רצתה התורה להחדיר בנו את עקרונות הצדק והאנושיות, שעל פיהם היא מצווה עלינו לשמור על זכויות האדם, והיא פותחת בפשיעה תחילה, דהיינו באדם הפושע בשליחת יד אל קניין חברו, שהוא פשע הנענש בכל שאר המדינות בעונשי גוף ומאסר חמורים. הבה ונעיין, מה דינו של הפושע על פי משפט התורה במדינת התורה…".

אכן, לא יעלה על הדעת!
פירושו לספר שמות נכתב לאחר מלחמת האזרחים בארה"ב ולכן מובן השינוי – לא יעלה על הדעת שניתן לקנות ולמכור בני אדם! ברם כל המעיין בספרות ההלכה ימצא הלכות רבות המבררות את דיני העבדים.
בביקורת רבה אזכיר שמערכת החינוך מדגישה את היציאה מן החומות בירושלים כאירוע מכונן של שנת 1860 (בכיתות ג'!) ואילו על מהלכי מלחמת האזרחים כמעט ולו לומדים אלא בתיכון! מהי היציאה האמיתית מן החומות?

המדרש אומר: "'כי תקנה עבד עברי' מניין כשתהא קונה לא תהא קונה אלא עבד עברי? תלמוד לומר: 'כי תקנה עבד עברי'. ומניין כשיהא נמכר, לא יהא נמכר אלא לך? תלמוד לומר: 'ונמכר לך' (ויק' כה יט')". (מכילתא דרשב"י פכ"א פ"ב)
על פי המדרש, יש לקנות עבד עברי ולא 'עבד כנעני', ומסביר ר' חיים בן עטר בספרו "אור החיים": "אולי שיכוון לומר שאם יהיה לפניו לקנות עבד כנעני ועבד עברי, יקדים העברי…ולא תאמר אקנה עבד שאעבוד בו עד עולם ולא אקנה עבד שאחרי שש שנים אשלחנו. וטעם שקראו 'עברי' כי חש הכתוב ליחס שם עבדות על ישראל, לזה כנה אותו בשם זה. עוד רמז כי שם עבדות על ישראל הוא עובר ואינו קבוע, מטעם כי לה' הם עבדים, ויצא מתחת ידו בשנה השביעית."

עבד גורם לבעליו לנהוג כאדון, דבר שעלול לגרור פגיעה בזולת. בהמשך הפרשה מופיע ציווי על הגרים: "גר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים". הציווי מופיע בגרסאות שונות גם בספר ויקרא, שם נאמר: "והארץ לא תמכר לצמיתות כי גרים ותושבים אתם עמדי", ובתיאור המציאות בה האח האביון נמכר כעבד, שם נאמר:" כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים…" סמיכות העניינים מלמדת כי ממעמד הר סיני, מהשוויון המלא בפני ה', תיווצר מציאות של עבד ואדון. לפיכך מזהירה התורה שמוטב "עבד עובר", זמני, והאזהרה מתבססת על הזיכרון האישי-לאומי, של היותנו גרים בארץ מצרים.
עיון בהפטרה הרגילה לפרשה זו (ירמיה לד') מלמד שכבר בימי הנביא יצאו כנגד אותם מבני ישראל שאינם משחררים עבדים!

הסמיכות לראש חודש אדר תביא לחתימה במפטיר 'פרשת שקלים' – צו 'מחצית השקל' ולהפטרה נקרא את הפטרת שקלים בספר מלכים. ההפטרה עוסקת בבדק הבית בימי יהואש (מלכים ב', יב', א'-יז') והיא נבחרה בשל תיאור מגבית מחצית השקל, כסף ל'בדק הבית'.

ברקע להפטרה מסופר על יהואש בן אחזיה מלך יהודה, שעם מות אביו, הרגה עתליה אם אחזיהו את כל זרע הממלכה. יהואש נלקח על ידי יהושבע בת המלך והוחבא בבית ה'. לאחר שבע שנים בהם התחבא בבית ה' נאמר: "ויוציא את בן המלך ויתן עליו את הנזר ואת העדות וימליכו אותו וימשחהו, ויכו כף ויאמרו יחי המלך", ומיד "ויכרות יהוידע את הברית בין ה' ובין המלך ובין העם להיות לעם לה', ובין המלך ובין העם". העם מנתץ את מזבחות הבעל והורג את מתן כוהנו, ומושיב את יהואש על כסא המלכים "וישמח כל עם הארץ והעיר שקטה…".

כאן מתחילה ההפטרה לפרשה: "ויעש יהואש הישר בעיני ה' כל ימיו, אשר הורהו יהוידע הכהן". לכאורה, מצב אידיאלי. ואכן, הפרק ממשיך בתיאור תקנות המיסוי לבדק הבית שתיקן יהואש, ומתאר את העבודה ומציין: "ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה, כי באמונה הם עושים". ההפטרה מסתיימת בתיאור המרנין של העם כולו שהתגייס למלאכה בתרומה ובעשיה. בהמשך הפרק מסופר כיצד כובש חזאל מלך ארם את גת כשפניו לירושלים. יהואש מציל את ירושלים מפני הכיבוש על ידי נתינת אוצרות המקדש לחזאל, בתמורה להשבת השקט על כנו. וכאן נלמד על ההמשך המר: "ויקומו עבדיו ויקשרו קשר ויכו את יואש בית מילוא…"
ספר מלכים אינו מעניק הסבר לסופו הטראגי של המלך, מלך שדאג לבדק הבית ועשה את הישר בעיני ה', אך נוסח ספר דברי הימים מסייע בהשלמת הפערים: "ויעש יואש הישר בעיני ה' כל ימי יהוידע הכהן". יש לדייק, יואש עושה הישר רק בזמן שיהוידע כיהן, ולא בכל ימיו. בהמשך, מעלה הכתוב את טענת המלך, ששואל מדוע לא דרשו מהעם להביא את משאת משה (כסף הכיפורים) לאוהל העדות. תשובת העם, "כי עתליהו המרשעת בניה פרצו את בית האלהים וגם כל קדשי בית ה' עשו לבעלים". בתגובה אומר המלך: "ויתנו קול ביהודה ובירושלים להביא לה' משאת משה עבד האלוהים על ישראל במדבר".
עד כאן, כבספר מלכים, מתוארת תמונה אידיאלית שבה עבודת ה' נעשית, משאת משה מתחדשת, ובית ה' עומד על מתכונתו.
בעל ספר דבה"י (ב' כד', יז' – כה')מוסיף: וְאַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם: וַיַּעַזְבוּ אֶת בֵּית יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הָאֲשֵׁרִים וְאֶת הָעֲצַבִּים וַיְהִי קֶצֶף עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בְּאַשְׁמָתָם זֹאת: וַיִּשְׁלַח בָּהֶם נְבִאִים לַהֲשִׁיבָם אֶל יְהֹוָה וַיָּעִידוּ בָם וְלֹא הֶאֱזִינוּ: וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱלֹהִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת יְהֹוָה וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם: וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית יְהֹוָה: וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ וַיַּהֲרֹג אֶת בְּנוֹ וּכְמוֹתוֹ אָמַר יֵרֶא יְהֹוָה וְיִדְרֹשׁ:
מסתבר, שהמלך היה נתון להשפעת שריו ופנה לעבודת אלילים. ואם לא די בכך שאינו מאזין לנביאים, זכריה בן יהוידע מוכיח את העם, ויואש המלך "לא זכר…החסד אשר עשה יהוידע אביו עמו" והוא מצווה לקשור אותו ולרגום אותו באבנים.

הכתוב ממשיך ומספר שבתגובה להתנהגות זו, הוא נענש במיתה בידי עבדי מלך ארם.
"וַיְהִי לִתְקוּפַת הַשָּׁנָה עָלָה עָלָיו חֵיל אֲרָם וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת כָּל שָׂרֵי הָעָם מֵעָם וְכָל שְׁלָלָם שִׁלְּחוּ לְמֶלֶךְ דַּרְמָשֶׂק: כִּי בְמִצְעַר אֲנָשִׁים בָּאוּ חֵיל אֲרָם וַיהֹוָה נָתַן בְּיָדָם חַיִל לָרֹב מְאֹד כִּי עָזְבוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וְאֶת יוֹאָשׁ עָשׂוּ שְׁפָטִים: וּבְלֶכְתָּם מִמֶּנּוּ כִּי עָזְבוּ אֹתוֹ בְּמַחֲלוּיִם רַבִּים הִתְקַשְּׁרוּ עָלָיו עֲבָדָיו בִּדְמֵי בְּנֵי יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּהַרְגֻהוּ עַל מִטָּתוֹ וַיָּמֹת וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּעִיר דָּוִיד וְלֹא קְבָרֻהוּ בְּקִבְרוֹת הַמְּלָכִים:" כלומר, השררה, השלטון הביא את המלך יואש לאיבוד אוצרות המקדש בידי מלך ארם, גרם לו להרוג בחצר המקדש את הנביא זכריה, בנו של הכהן הגדול שהצילו בקטנות. יחסו לחצר המלוכה גרם למרד עבדיו, המלך יואש הינו עבד ליצרו, לשריו!

נחזור לעיין בחתימת פרשת משפטים: "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". האמנם? הרי ידועה המימרא שבתלמוד: "'ויתיצבו בתחתית ההר', אמר רב דימי בר חמא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית , ואמר להם: אם אתם מקבלין התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם!" (ע"ז ב' ע"ב, שבת פח' ע"א)

משמע, אין מקום להצהרה כנה, "נעשה ונשמע".
ואכן בתוספתא נכתב – "שבעה גנבין הן: הראשון שבכולם גונב דעת הבריות …ולא עוד, אלא שמעלין עליו שאילו היה יכול לגנוב דעת העליונה היה גונב…
וכן מצינו, כשהיו ישראל עומדין על הר סיני בקשו לגנוב דעת העליונה, שנאמר: 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע' כביכול נגנב הוא להם? ת"ל: 'מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי' וגו'. (ב"ק (ליברמן) פ"ז ה"ח'-ט').
התוספתא מניחה שההצהרה "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" הייתה בגדר גניבת דעת, ואולם, ה' ידע שאלו הם דיבורים בעלמא, ולא נגנב להם.

לסיכום, ראינו, אם כן, שמיד לאחר המעמד השיוויוני בהר סיני ולפני הצהרת "נעשה ונשמע", קיים כבר הרצון להיות אדון, בעליו של עבד. השנה, בקריאת ההפטרה זו על יהואש המלך ובדק הבית, אנו למדים שלעיתים אפילו המלך עלול ללכת שבי אחרי יצרו, ולקום על אדונו, כביטוי 'עבד כי ימלוך'.
המסר הוא ברור: בדק הבית אינו ערובה למעשים טובים.
אנו זקוקים ל"כסף הכיפורים" בפתחו של חודש אדר כהכנה ל"זכור את אשר עשה לך עמלק". סמליות "מחצית השקל" אמורה ללמד אותנו, כל אחד ואחת מאיתנו אינו אלא חצי, אין אנו שלמים אלא בבואנו עם הזולת.
אולי כאשר נכיר בכך ש"חצר בית ה'" ואפילו שהייה בו לשבע שנים ונכונות לערוך בדק בית מקיף במקדש, כל אלו אינם בהכרח עומדים בתקן של עבודת ה'. כאשר נבין באמת כמה קשה לקנות עבד בלי לרכוש ב"עסקת חבילה" גם תכונות של אדנות, וכאשר נבין כיצד לומר "נעשה ונשמע", מבלי לגנוב דעת, הרי שאז יהפוך "מחצית השקל" לכסף הכיפורים ונצליח גם אנו לעשות "בדק בית" של ממש.