פרשת בשלח פותחת בהתוויית מסלול היציאה ממצרים, ונימוקיו:
וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה.וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת-הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם-סוּף. [שמות י"ג י"ז-י"ח]

פעמיים מופיעה המילה 'כי', המורה על קשר סיבתי. המופע הראשון יוצר מתח, שהרי קירבת היעד היא סיבה לבחירה בנתיב ולא לוויתור עליו. המופע השני מנהיר כי השיקול בבחירה היה הפוך: לא חיפוש אחר הדרך הקצרה, אלא להפך – אחר הדרך הארוכה. במשחק מילים מורה התורה על הסיבה להיפוך: אלוהים לא נחם בדרך הקצרה, כדי שהעם לא ינחם. רש"י מצטרף למשחק ומוסיף הנהרה:

כי קרוב הוא. ונוח לשוב באותו הדרך למצרים.

אלוהים לא נחם, כדי שהעם לא ינחם, הוא עלול להינחם, כי נוח לשוב בדרך קצרה. הרמב"ם הולך בדרך קצת שונה:

שהוא יתעלה הקדים להרגילכם לסֵבֶל במדבר כדי שירבה העונג שלכם בהיכנסכם לארץ. וזה נכון כי היציאה מן היגיעה אל המנוחה מענגת יותר מן המנוחה המתמדת. וידוע שלולא סבלם ויגיעתם במדבר לא היו מסוגלים לכבוש את הארץ ולא להילחם. התורה אמרה זאת מפורשות: כי אמר אלהים פן יִנָּחֵם העם בראֹתם מלחמה ושבו מצרימה, ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף (שמות י"ג, י"ז-י"ח), מפני שהנוֹחוּת מרחיקה את אומץ הלב, וחיים של מצוקה ויגיעה מחייבים אומץ-לב.

[מורה נבוכים, חלק ג' כ"ד]

התכלית של הבחירה במסלול הארוך לא היתה רק למנוע את השיבה למצרים, אלא לחנך את העם, לעצב את אופיים כך שיאפשר להם להתמודד עם האתגרים המזומנים להם ביעד – בארץ ישראל. כעבור כמה פרקים מעמיק הרמב"ם את התובנה הזאת. הוא מורה כי התורה יוצרת שינוי באופן הדרגתי. יכולות להופיע בה מצוות שאינן עולות בקנה אחד עם התכלית, אך הן שלב הכרחי בשינוי ביחס לנקודת המוצא. כדוגמה הוא מביא את הפסוקים שלנו:

כשם שהתעה אותם מדרך המלך, שהיתה מְכֻוֶּנֶת מראש, אל דרך אחרת – מתוך ציפייה למה שלפי הטבע לא היה ביכולת גופיהם – כדי שתתבצע הכוונה הראשונה, כן הטיל את המצוות שהזכרנו, בגלל ציפייה למה שעל-פי הטבע אין ביכולת נפשותיהם לקבלו, כדי שתתממש הכוונה הראשונה, שהיא השׂגתו יתעלה וזניחת עבודה זרה. כי כשם שאין מִטֶּבַע האדם שיתחנך על שֵרוּת של עבדות בחומר ובלבֵנים ובמה שדומה להם ואחרי-כן מייד ירחץ את ידיו מלכלוכם ויילחם בבת – אחת בילידי הענק (במדבר י"ג כ"ב, כ"ח), כן אין זה מטבעו שיתחנך על מינים רבים מאוד של פולחן ומעשׂים שהתרגלו אליהם והנפשות הסכינו אליהם עד שנעשו כמושׂכל ראשון, ויפסיק אותם בבת – אחת. וכשם שהאל הערים להתעות אותם במדבר עד שיאזרו אומץ – שֶכֵּן ידוע שהחיים במדבר, כשהגוף פרוע ומלוכלך, מחייבים אומץ-לב, והיפוכם מחייב פחדנות, וגם נולדו אנשים שלא הורגלו לשעבוד והשפלה – וכל זאת היה על-פי ציוויים אלוהיים באמצעות משה רבנו: על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה (במדבר ט', כ"ג) – כן בא מכלול זה של מצוות בחסד אלוהי כדי שיישארו עם מין העשׂייה שהיו מורגלים אליו, כדי שתיכון האמונה אשר היא הכוונה הראשונה. [שם ל"ב]

כאן מורה הרמב"ם שה'ולא נחם' הוא התעיה והערמה. אלוהים מערים על העם ומתעה אותו, ובכך מחנך אותו לקראת המטרה והיעד. העם באותה נקודת זמן איננו בשל לעמידה בסבל, ועל כן אלוהים מרשה לעצמו את אופני ההתנהגות השליליים – התעיה והערמה – כאמצעי למטרה שהיא הכנתם לקראת האתגרים העתידיים. התבוננות זו מעלה בפנינו שתי שאלות:

א. האם ראוי שהריבון [ריבונו של עולם, או מחנך או פוליטיקאי בשר ודם] יערים על בני האדם כאמצעי למטרה שהיא טובתם?

ב. האם המטרה שהציב הריבון [במקרה זה – חישול האופי לפי הרמב"ם או אי השיבה למצרים] – הן מטרות ראויות?

ביחס לשאלה הראשונה, נראה שהתורה והנביאים מורים על דרך מתפתחת. בספר שמות מורה התורה כי ריבונו של עולם מערים על העם, עמדתו היא עמדה פטרונית המתייחסת אל העם כאל ילדים קטנים וחסרי דעה ואופי. הנביאים מורים כי יחס זה עומד להשתנות וראוי שישתנה:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-ה'; וְכָרַתִּי, אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה-בְּרִית חֲדָשָׁה.לֹא כַבְּרִית, אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם, בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי, וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם–נְאֻם-ה'. כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם-ה', נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת-ה': כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם, נְאֻם-ה'–כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד. [ירמיהו ל"א ל'-ל"ג]

וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד בַּעְלִי.וַהֲסִרֹתִי אֶת-שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא-יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם-עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן-הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח.וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת-ה'.
[הושע ב' י"ח-כ"ב]

הברית החדשה עליה מנבא ירמיהו, [וראוי לזכור כי 'ברית חדשה' היא שלנו, ולא של הנוצרים], היא ברית שוויונית, בה אין היררכיה של מי שמתנשא להיות נציגו של ריבונו של עולם וללמד את האחרים. כל אדם הוא אוטונומי וחוצב מליבו את דעת אלוהים. הושע מורה כי יחס הבעלות שבין ריבונו של עולם ובין העם בטל, ובינו צומח יחס שוויוני של אהבה ואירוסין. ברור שמהלכים של הערמה והתעיה לא יכירם מקומם ביחס החדש.

עתה בואו ונתבונן בשאלה השניה, האם המטרה – 'פן ינחם העם…' היא מטרה ראויה. ראשית, באב היחס הראשון של פטרונות ובעלות, אלוהים יודע שאם העם ירצה לשוב למצרים הרי זה רצון רע מבחינתם. כשם שאב ואם יודעים שאם בנם יעדיף משחק על פני עבודת הכנה למבחן הרי זה רע מבחינתו של הילד למרות שהוא לא יודע זאת. שנית, אלוהים מתווה לעם יעד של אופי [כדברי הרמב"ם]. יציבות ללא הינחמות היא האופי הראוי. הדבר מזכיר את דברי שמואל לשאול המבקש ממנו לשוב בו מכוונתו לקרוע ממנו את המלכות. שמואל כבר הורה לו כי ריבונו של עולם מאס בו מהיות מלך, ועל רקע זה הוא אומר:

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת-דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ ה' מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף-מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע.וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת-מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ.וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם. [שמואל א' ט"ו כ"ו-כ"ט]

על פי תיאורו של שמואל, אלוהים לא ניחם על הכרעותיו. זאת תכונה אנושית לא להיות שלם עם הכרעה שהוכרעה, ואפשר להוסיף: תכונה שראוי להירפא ממנה. ריבונו של עולם בפרשתנו, עוזר לבני האדם לגבור על חולשת ההינחמות שלהם. אלא שתמונתו של שמואל איננה עומדת במבחן המציאות התנ"כית:

וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. [בראשית ו' ה'-ז']

הנה ריבונו של עולם ניחם, משנה עמדות, מתחרט על אשר עשה את האדם בארץ. האם זה חיסרון של השמים? בעיני זה יתרון. היכולת להגמיש עמדות ולשנות אותן, ללמוד מטעויות, זו תכונה נשגבה המוסיפה לשלמותו של הבורא. אולי הרצון למנוע מהעם להינחם מתאים לשלב ההתפתחות הראשוני שלהם בצאתם ממצרים, אבל לשלב לו תתאים הברית החדשה, הברית של המבוגרים, השוויונית שאין בה בעלות אלא דיאלוג של אירוסין – לשלב ההוא מתאימה ההתדמות לבורא הניחם. לתת לעם חירות להינחם, דורש ויתור על שליטה. מי יודע מה יחליט העם? אולי יחליט לחזור למצרים? לתת לעם להינחם משמע לסמוך על בגרותו. לא לפרש שבחירה לחזור תהיה מטעמי נוחות, אלא להאמין שהמבוגר האחראי יכול לקחת על עצמו בחירה בסבל אך יכול גם להכריע שהמשימה איננה מתאימה ולסגת ממנה. ולוואי ונגיע ביחסינו עם הסובבים אותנו לאמון בוגר שכזה.