שמות כ"א-כ"ד
פרשת משפטים כוללת בתוכה את קובץ החוקים הראשון בתורה המכונה ספר הברית. בסופה של הפרשה אנו קוראים: 'ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע'.

אחת השאלות העולות למקרא 'ספר הברית' היא למי הוא מיועד. לגבי החוקים הדתיים ברור שהם מיועדים לעם ישראל שמקבל על עצמו לעבוד את ה' ולא ללכת אחרי אלוהים אחרים ואולם מה לגבי החוק האזרחי?

כבר בתחילת הפרשה אומרת התורה: "…כי תקנה עבד עברי", ואולם לגבי חוקים אחרים מדברת התורה באופן כללי – 'מכה איש ומת מות יומת'.

אחד החוקים המעניינים בהקשר זה הוא חוק השבת אבידה: 'כי תפגע שור אויבך או חמורו תעה השב תשיבנו לו: כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו' (כג, ה-ו). המדובר בשתי מצוות מובהקות של עזרה לזולת – השבת אבידה ופריקה וטעינה'. מיהו הזולת שיש לעזור לו? התורה איננה מותירה מקום לספק ומדגישה – 'שונאך… אוייבך'. החובה מוטלת כלפי השונא והאויב ולא רק כלפי ידידים וקרובים.
במצווה המקבילה בספר דברים ישנם כמה שינויים מעניינים:
'לא תראה את שור אחיך או את שיו נידחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך: ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו: וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם: לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו:' (דברים כב א-ד)

בולט לעיין בהקשר שלנו שהתורה מחקה את ההדגשה של האויב והשונא ובמקום זה היא משתמשת במילה 'אחיך'. מה כוונת התורה כאן? האם כוונת התורה למעט ולומר שמי שאיננו אחיך אין מצווה להשיב לו אבידה או שמא מטרת המילה 'אחיך' היא אחרת?

אם נחפש את המילה אחיך במקומות אחרים בספר דברים, נראה שהתשובה איננה חד משמעית. מצד אחד אנו מוצאים פסוקים כמו: 'לא תוכל לתת עליך איש נוכרי אשר לא אחיך הוא…' (דברים יז טו) או 'כי יימכר לך אחיך העברי או העברייה…'(דברים טו יב), כאן בוודאי שהכוונה להוציא את הנכרים, אבל מצאנו גם פסוקים כמו: כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך… לא תאמץ את לבבך', האם כוונת התורה לומר שיש לתת צדקה רק לבני העם שלנו? נראה יותר שיש כאן שימוש רטורי במילה 'אחיך'. אינך יכול להקשות את ליבך כלפי מצוקתו שהרי הוא אחיך. פסוק מעניין נוסף הוא 'לא תתעב אדומי כי אחיך הוא'. כאן בודאי שאין הכוונה לאחיך במובן של בן עמך, אלא שוב הכוונה לזירוז רטורי – איך אתה יכול לתעב אותו שהרי הוא כמו אח שלך.
הבנה כזו אנו מוצאים גם במדרשי התנאים. 'שור אחיך אין לי אלא שור אחיך שור אויבך מנין תלמוד לומר אויבך מכל מקום אם כן למה נאמר אחיך אלא מלמד שלא דברה תורה אלא כנגד היצר' (ספרי דברים רכב עמ' 255).
המדרש מעלה את האופציה שהמילה אחיך באה למעט את מי שאינו אחיך ודוחה אותה, שהרי נאמר בפסוק אחיך 'שור אויבך'. לדעתו של בעל הדרשה המילה אחיך מדבר 'כנגד היצר'. כלומר, היא באה לזרז את האדם ולשלול את דברי היצר הרע שיועץ לו שלא להחזיר אבידה לאויבים ולומר לו גם הם אחיך ולכן עליך להחזיר להם אבידה.
ואולם התפישה האחרת קנתה לה מקום נרחב במדרשי התנאים וביתר שאת בספרות האמוראית ובהלכה

את שור אחיך אין לי אלא אחיך אויבך מנין ת"ל שור אויבך מכל מקום. יכול אף שלאחרים כן ת"ל אחיך מה אחיך שהוא עמות עמך כך כל אדם שהוא עמות עמך אם כפפת את יצרך לעשות שונאך אוהבך מבטיחך אני שאני עושה שונאך אוהבך.
כלומר, המצווה עוסקת במי שהוא עמות אתך כלומר בן עמך להוציא את אחרים שאינם מבני ברית. לא זה המקום להרחיב בשאלה מה מקורה של ההבנה הרווחת בספרות התלמודית של מצוות שונות בתורה כמוציאות את אחרים. כאן אני מבקש להטעים את הצד השני של אותו המטבע כפי שהוא עולה מסיפור יפה בתלמוד הירושלמי במסכת בבא מציעא:

תלמוד ירושלמי מסכת בבא מציעא פרק ב הלכה ה
שמעון בן שטח הוה עסיק בהדא כיתנא אמרין ליה תלמידוי ר' ארפי מינך ואנן זבנין לך חדא חמר ולית את לעי סוגין אזלון זבנון ליה חדא חמר מחד סירקאי ותלי ביה חדא מרגלי אתון לגביה אמרין ליה מן כדון לית את צרי' לעי תובן אמ' לון למה אמרין ליה זבנינן לך חד חמר מחד סירקיי ותלי ביה חדא מרגלי אמ' לון וידע בה מרה אמרין ליה לא א"ל לון איזל חזר לא כן אמר רב חונא ביבי בר גוזלון בשם רב התיבון קומי רבי אפילו כמאן דמר גזילו של גוי אסור כל עמא מודיי שאבידתו מותרת מה אתון סברין שמעון בן שטח ברברון הוה בעי הוה שמעון בן שטח משמ' בריך אלההון דיהודאי מאגר כל הדין עלמא

ובתרגום:
שמעון בן שטח היה עוסק בכותנה (לפרנסה).
אמרו לו תלמידיו רבי הרפה ואנחנו קונים לך חמור אחד ואין אתה מתייגע הרבה.
הלכו קנו לו חמור אחד מערבי אחד ותלויה בו מרגלית אחת.
באו אצלו אמרו לו מעתה אין אתה צריך להתייגע עוד.
אמר להם למה?
אמרו לו קנינו לך חמור אחד מערבי אחד ותלויה בו מרגלית אחת.
אמר להם וידע בה בעליה (האם המוכר ידע על כך?)
אמרו לו: לא אמר להם לכו החזירו.
עד כאן הסיפור ומכאן מתחיל דיון בתלמוד. שואלים הרי גם מי שסובר שאסור לגזול את הגוי כולם מודים שאבידתו מותרת? על כך עונה התלמוד תשובה מפתיעה – מה אתם סבורים שמעון בן שטח היה ברברי? כלומר, ישנם עניינים שאינם רק נושאים לדיון הלכתי, משפטי פורמליסטי. אדם שחפץ לקיים את התורה צריך להיות קודם כל בן אדם, ואיננו יכול להיות ברברי. אם הוא ברברי לא רק שאינו בן אדם, אלא שהוא גם מחלל את ה' ופוגע בתורה. מכאן לקח גדול גם לשאלת היחס לנכרים בזמננו. רבנים מסוימים שזדון ליבם הרע משיאם לעסוק בשאלות אלה, כביכול מזווית משפטית פורמליסטית, כדי לממש מטרות פוליטיות כאלה ואחרות. לאלה יש לומר לפני כל דיון הלכתי משפטי במקורות וכי ברברים אנחנו?