כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם – אמנון ריבק

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ

אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ

בְּיָד חֲזָקָה,

אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,

וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,

שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה

אַחַת,

שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.

אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף –

כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ

אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,

לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,

לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,

לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.

כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,

לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,

כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ

אֵיזוֹ מִצְרַיִם.

וִירוּשָׁלַיִם,

וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,

לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד

בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.

פרשתנו מפגישה אותנו עם מלוא הכוח המופעל כנגד פרעה והמצרים על ידי ה', בתיווכם של משה ואהרון. התבוננות במהלך היציאה לשליחות, המכות והגאולה ממצרים מעלה אצלי שאלות רבות ורצון להבין מה ניתן ללמוד מכל הסיפור הזה.

הסיפרות החסידית מסייעת לי באופן שבו היא מתבוננת על המהלך כולו כעל מהלך של עבודת הנפש.

"התורה הקדושה היא תורת חיים להורות את הדרך אשר ילכון בה, והענין שהאריכה התורה כה הרבה בכל עיניני יציאת מצרים, משום שיציאת מצרים עניינה נצחי ואין זה רק סיפור עבר", אומר הרבי מסלונים בעל ה"נתיבות שלום" [1911-2000]

כמו שנאמר "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" [פסחים קטז]

אנו מוזמנים לשאול את עצמנו, מהו המצרים שלנו? למה אנו משועבדים? ממה עלינו להגאל? ולאן פנינו מועדות?

תהליך הגאולה הפרטית מפגיש אותנו עם קשיים רבים.

משה מבטא את התנגדותו, את פחדיו ואת ספקותיו בראשית הדרך, במעמד הסנה, שלכאורה אמור היה להיות ארוע מכונן של הארה, חסרת ספקות.

"ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה'"[שמות ד, א]

משה, אותו קול בתוכנו המוזמן להוביל שינוי מוצא את עצמו בספק האם בכלל זה יעבוד, האם ילכו אחריו כל חלקי האישיות שלו. הוא שואל, האם באמת אפשר להשתנות?

הוא גם עסוק בהשתקפות השינוי שיתרחש בתוכו בעיני החברה, "מה יגידו עלי"? מי תהיה קבוצת ההתייחסות שלי כעת כשאצא לדרך חדשה, אם אבחר, למשל, בחירה רוחנית מודעת להקפיד על הדיבור שלי, אחליט לבחור מה לומר, למה להקשיב, באיזו סוג שיחה ברצוני להשתתף. מחשבות על המחיר של הבחירה, על תוצאות המעשה.

לאחר הדיאלוג הסוער בינו ובין אלוהיו, בינו ובין הרגע בו היה מחובר למקור, לידיעה העמוקה, הוא בוחר ויוצא החוצה מעצמו ופונה אל העם, נופח בהם תקוה שאפשר גם אחרת, שיש מקום אחר ללא השעבוד הזה, ללא התלות הזו בחומר ובלבנים ואכן, מתחילה התנועה לקראת.

אך אז מתרחש קושי גדול יותר, המצב בעצם מחמיר, השעבוד גובר "תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר"[ שמות ה, ט], משה אינו מבין מה קורה כאן וצועק "למה הרעות לעם הזה ולמה זה שלחתני ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לע הזה והצל לא הצלת את עמך"[ שמות ה, כב].

כשאנו יוצאים למסע ההתעוררות שלנו, לדרך של בחירה בחיים מתוך מודעות ואחריות אנו מוצאים את עצמנו נאבקים פתאום, מתמודדים עם קשיים רבים, כאב ואי נוחות שלא היו קודם.

זהו מחיר הגאולה. כאשר אנו מביטים פנימה, אנו רואים ביתר בהירות את הקונפליקטים והפחדים שלנו, את החולשות והבלבול שבנו, והחוויה איננה של רק של התרגשות, שמחה ופליאה אלא יש בה התמודדות קשה, נבוכה וכואבת.

"משל הטחינה" הינו משל שנולד אצלי בזמן הכנת ארוחת ערב בעוד אני משוחחת עם ביתי שיחה על הדרך, המחירים והשאלה האם אכן תיתכן גאולה מן המצרים שבתוכנו…

תהליך הכנת הטחינה הביתית, שאין כמוה בטעמה הנהדר… מאפשר לנו להיות חלק מתהליך מופלא של למידה.

ישנו שלב שבו לאחר שיצקת את הטחינה והמים לקערה והתחלת לערבבם נוצרת עיסה דביקה, גוש קשה של חומר, שאם אין לך הסבלנות והידע שזהו חלק מהתהליך אתה מוצא את עצמך מיואש וזורק את הגוש הזה לפח, "הטחינה לא הצליחה"… [מנסיון אישי אני מדברת]

אך כשהינך מבין שזהו שלב הכרחי בתוך התהליך, שזה הסיפור. אתה מוסיף לימון ומים, ממשיך לערבב בנחת, בסבלנות, וראה זה פלא… צלחנו את הקושי… יש טחינה נפלאה… [לקצוץ שום ולהוסיף מעט מלח…]

לימוד מעמיק של עשר המכות על פי תורת הנפש מזמין אותנו לראות בזה תהליך של ניקוי כל החלקים שבתוכנו, מסע שמערב את הגוף, הלב והמוח בדרך להארה, להתמסרות, לידיעת ה'.

כדברי ה"נתיבות שלום" (האדמו"ר מסלונים, ר שלום נוח ברזובסקי , 1911-2000)

"ולכך היו עשר המכות, להחדיר אמונה. והרי ש "למען תדע כי אני ה'" הוא ענין נצחי, שהעשר מכות הן יסוד אמונה בכל ג' חלקי האדם, מוח לב ואיברים…"

בספר הקדוש "דגל מחנה אפרים" [ר משה חיים אפריים מסדילקוב 1742-1800] שמביא קושיית זקנו הבעש"ט על הפסוק "וידעו מצרים כי אני ה'", וכי למען שהמצרים ידעו כי אני ה' צריך לכל שידוד המערכות ולכל היד החזקה שעשה ה' במצרים?

ומתרץ זאת בעל "דגל מחנה אפרים" על חלק המצרי שביהודי.

"בעבור זאת שידד הקב"ה את כל המערכות… שפתח פתח שיוכלו להגיע לבהירות האמונה בתחתיים שניים ושלישיים כי אני ה'"

לשם ההליכה בדרך אנו זקוקים לאורך הרוח, לנשימה.

"וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה"
[שמות, ו, ט] רש"י: לא קיבלו תנחומין. כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו".

הנשימה, מנגנון ריפוי טבעי לאדם.

אנו צופים בה ומגלים שהשאיפה הזו של אויר אל תוכנו פנימה, הינה שאיפה מיוחדת בכך שהינה מתרחשת ברגע זה ממש ולא תחזור על עצמה שוב, ושהשאיפה הזו מיילדת אותנו מחדש.

המודעות לנשימה, הרחבת יכולתנו לשאוף פנימה את כוח החיים ולקבל והתבוננות בתהליך הנשיפה והוצאת האויר, הרפייה ושחרור של כל החמרים המיותרים לנו, תאפשר לנו מרחב חדש, תסייע לנו לשמוע ולהקשיב אל "משה" שבתוכנו המזמין אותנו לצאת ממצרים.

שבת שלום!