איך אפשר לעכל את כל המאורעות המדהימים המתרחשים לעיני בני ישראל והמתוארים בתחילת פרשת "בשלח"? היציאה החפוזה והעמוסה ממצרים, מראה עמוד האש ועמוד הענן המגנים והחוצצים בין ישראל ורודפיהם, המעבר במי ים סוף , בחרבה, מראה צבא מצרים הטובע במצולות… איזו תחושה יכולה ללוות קובץ מאורעות כאלה? – השתאות, בעתה, פליאה, גאווה, אין אונים, כוח?
אני מחפש דרך לעכל משהו שקשה לעכל. לשם כך אני מנסה למנות (מאורעות), אני מנסה לדמיין (תמונות), אני נעזר בשמות תואר אפשריים – אני מנסה להבין משהו, שבתחושה אני מרגיש שהוא מעבר למידת הבנתי.
משה ובני ישראל שרים על זה, מרים הנביאה אוחזת בדרבוקה ויוצאת במחולות – מי שעומד מול הדברים, מוכרח לבטא את ההרגשה המציפה אותו (השתאות, בעתה, פליאה, גאווה… בלה בלה בלה – שמות התואר המומצאים לבטח לא יעזרו כאן ), אבל איך לעכל?
אולי כתשובה לכך, בא מיד אחר כך הסיפור על המן. בני ישראל, עם כל המקנה שעימם, וכל הכבודה שניצלו מהמצרים, ועל המאורעות הגדולים שחוו, מוצאים עצמם במצב אבסורדי – אין להם מה לאכול. מה שווים כל הנפלאות כשאין מה לאכול? מה שווה השפע כשאי אפשר לממש אותו לפרוסת לחם? הם מתלוננים, אלהים נענה, ומוריד להם מן "לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי " (ט'ז, ד') . מהו הניסיון הזה?

וַיִּרְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה-הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם לְאָכְלָה. טז זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ. יז וַיַּעֲשׂוּ-כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט. יח וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי-אָכְלוֹ לָקָטוּ (שמות ט'ז)

"מן הוא"? שואלים בני ישראל היראים. באמת, קשה להבין מה הוא הדבר. המקרא מנסה לתאר את התופעה המוזרה כאן (דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל-הָאָרֶץ, פסוק י'ד) ובספר במדבר ( וְהַמָּן כִּזְרַע-גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח, במדבר י'א ז'), וגם את טעמו ודרכי הכנתו, אבל ברור ששמות התואר לא יועילו להבנה.
אם התיאור לא עוזר , אולי ננסה להבין מהו הדבר באמצעות ידיעת מהותו או שימושו – אז מה זה, הדבר הזה? "זה הלחם" עונה משה. אכן, מה יותר פשוט מלחם? מה יותר בסיסי ממנו? לכאורה, מובן. אבל איך ללקוט ממנו "איש לפי אוכלו"?
לראשונה באמת קורה מעשה ניסי – כל אחד ואחד מבני ישראל באמת לוקט כפי אוכלו. אלא שעד מהרה, פסוקים ספורים לאחר מכן, מתגלה הנס כניסיון (אולי כל נס הוא ניסיון), ותוצאות הניסיון מצביעות על קושי לעמוד בו – בניגוד לציווי, אנשים מותירים מן המן עד בוקר, המן מתליע ומבאיש, ובשבת הקרובה, חרף ההוראות הברורות, "היום לא תמצאוהו בשדה", יש היוצאים אל מחוץ למחנה כדי ללקטו.
הניסיון אכן קשה. בתלמוד (יומא, ע'ד-ע'ה) , בניסיון להסביר למה המן הוא עינוי (ג וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת-הַמָּן אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ , דברים ח', ג') יש דיון ידוע על הקשר בין מזון לתחושה של שובע. מחלוקת בין מי שטוען כי תחושת השובע נובעת, בין היתר, מתחושת הביטחון שיהיה מזון גם מחר ("אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו"), לבין מי שטוען כי תחושת השובע נובעת, בין היתר, מהשובע החושני הנלווה לפעולת ההזנה ("אינו דומה מי שרואה ואוכל, למי שאינו רואה ואוכל"). המן אכן מאתגר משתי הבחינות הללו – ירידתו היום אינה מבטיחה שיהיה גם מחר, ומראהו הבלתי ניתן להגדרה אינו מספק שובע חושני. אבל האם אין הדבר קשור לבעיה בסיסית ועמוקה יותר – הידיעה הפנימית של האדם את מידתו, "איש לפי אוכלו"?.
באמת, איך אפשר לדעת את המידה? הרי עם כל ניסיון חיינו, קרוב לודאי שנזהה את כישלוננו בניסיון המתמשך הזה, כבר בסמינר הקרוב של "קולות" בנווה אילן, למראה השאריות בצלחתנו, בארוחת הבוקר… (למרות שיש שפע חושני משביע, למרות שיש בטחון שתוגש גם ארוחת צהריים, בכל זאת…) באמת, איך יכול האדם לדעת מהי מידתו?
לא סתם, כנראה – זה מתחוור לי עכשיו – אני מתחיל את השאלה במילה "באמת". נראה כי ידיעת מידתנו האמיתית באמת. היא לא רק אמת המידה שלנו ביחס לדברים, היא מי שאנחנו במובן העמוק ביותר – מידתנו גם מתארת אותנו וגם מגדירה אותנו.
אני מנסה לדמיין לעצמי דמות של אדם שיודע את מידתו – הוא מדויק, הוא ברור לעצמו ולזולתו, הוא שקוף והעולם שקוף לו. דרך הילוכו בעולם נראית לי נינוחה, מחד, אבל גם חדה ודקה כסכין גילוח, מאידך. דמיינו לכם שישים ריבוא בני אדם, שעמדו בניסיון המתמשך הזה, אכילת מן במדבר ארבעים שנה "איש לפי אוכלו", והם מגיעים אל הארץ כשכל אחד מהם יודע את מידתו – האם מישהו באמת יכול היה לעמוד בפניהם?

ועכשיו אני מנסה לעבור על מה שכתבתי עד כה – האם לא הארכתי מידי? האם לא הגזמתי במילות התואר? איכשהו, מידה נכונה – בעיקר לנוכח תרבות השפע שלנו – מתקשרת לי עם צמצום. הלוואי שיכולתי לכתוב פחות.