"וכמו ששמעתי כי ה' יתברך עשה ספר והוא העולם ופירוש על אותו ספר והוא התורה". (ר' צדוק הכהן מלובלין, 1823-1900, צדקת הצדיק רטז). תיאור זה של ר' צדוק את היחסים שבין העולם לתורה הוא מהמפעימים שאני מכירה. שרטוט העולם כטקסט נעלם ההולך ומתפרש דרך חריצי ההצצה של התורה מעמיד את כל המסתוריות של חיינו בייתכנות להיאסף אל איזו הבנה. חשוב לי להביא את הדברים האלה של ר' צדוק כהקדמה לדברים שאכתוב ולהדגיש דרכם שהתורה היא כלי פרשני רב עוצמה למציאות החיים, בזכות יכולתה להכיל אינסוף מבטים ולהזמין כל אחת ואחד מאיתנו לקרוא את ספר החיים בעיניים פנימיות ואחר כך לכתוב את הדברים מתוך אמון ביכולתו של האחר לקרוא ולהבין.

לכן, עם סיומו של חומש בראשית והמעבר לחומש שמות, אנחנו נדרשים להמשיך ולפרש את ספר החיים במעבר מעיסוק ביחידים ומשפחה לעיסוק בעם ובתופעות רחבות יותר של יחסי כוחות, שיעבוד וחירות. בשלב הזה, העיניים הפנימיות שלי מרגישות לעתים צורך לסגת חזרה אל סיפורי היחידים, שם נוח יותר לפרש. שם התיקון כמעט בהישג יד, לכאורה (רק לכאורה) נקודתי. אבל חומש שמות מזמין אותנו לבוא אל מעגלי השעבוד הרחבים יותר, ואין לסגת. כך עם שתי השורות שאעסוק בהן:

וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן:
וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם: (שמות ב טז-יז)

מה בעצם קרה בין הרועים לבנות יתרו? גם חכמי המדרש שואלים זאת, ובמדרש שמות רבה פרשה א מתארים: ויצילן לא נאמר אלא ויושען. ר' יוחנן בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: דבר של גלוי עריות באו לעשות עמהן ועמד משה והושיען. נאמר כאן ויושען ונאמר להלן: "צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ" (דברים כב). מה להלן גלוי עריות, אף כאן גלוי עריות.

גם במדרש לקח טוב (טוביה בר אליעזר, מאה 11, בולגריה): ויבאו הרועים ויגרשום ויקם משה ויושיען. התחיל הכתוב לספר בלשון זכר ויגרשום, וכתיב ויושיען לשון נקבה, אלא מלמד שבקשו להזדווג להן, כענין שנאמר ואין מושיע לה (דברים כב כז).

בקריאתם הרגישה מצאו הדרשנים כי מה שקרה בבאר היה הטרדה ואולי תקיפה מינית. הרועים הטרידו את שבע בנותיו של כהן מדין, ומשה שעבר בסביבה – ראה, זיהה, התערב והציל.

אני קופצת באגרסיביות לימינו, אל מספרים. זה מעיק, וזה חשוב. עפ"י נתוני איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בחודשים ינואר-אוגוסט 2007 התקבלו במרכזי הסיוע 26045 פניות, 5611 מהן של פונים חדשים. 85% מהפניות החדשות (4795 פניות) התקבלו מנשים. כ- 51% מהפניות החדשות היו בגין תקיפה מינית של קטינים שגילם מתחת לגיל 18. 72% מהפונות ציינו כי היתה להם היכרות כלשהיא עם התוקף. גם בנתונים לשנת 2004, בניגוד לאמונה הרווחת כי מרבית מעשי האונס מבוצעים ע"י אדם זר, בכ- 33% מהפניות דווח כי התוקף הינו בן משפחה או בן זוג. מרבית התקיפות בוצעו ע"י אדם המוכר לנפגעת (יותר מ- 83%). 38.5% ממקרי התקיפה המינית התרחשו במקום מגוריה של הנפגעת.

אנחנו לא רגילים לערבב בין נתונים כאלה ללימוד תורה, אבל הרי זה מתבקש. כי גם במדרש, כמו בנתונים, שבע בנות יתרו הוטרדו או הותקפו על ידי קבוצת אנשים שכנראה הכירו, ליד הבית, בבאר המים המקומית, סביבה מוכרת, ללא יכולת להגן על עצמן. איזו אימה. שבע אחיות וקבוצת הרועים. אני קוראת את הפסוקים ושומעת את זעקתה המיתית של דמטר (אלת התבואה האדמה והפריון), אמה של פרספונה, הזועקת אחרי חטיפתה (ואינוסה) של בתה בידי הדס אל השאול. אלא שאצלנו, היה מי ששמע והושיע. ולפי המדרש הזה משה, שנישא לאחת מבנות יתרו, נישא ביודעין לאשה שעברה הטרדה או תקיפה מינית. דמותו של משה כאיש וכמנהיג מקבלת נפח חדש דרך הכיוון המדרשי הזה.

חומש שמות פותח בעבדויות האפלות שבמציאות. בשעבוד הגוף, בשעבוד הנפש. בתוהו ובתנינים הרובצים על היאור שמעבר לפינה. נכון, אנחנו עוסקים בסיפור היהודי. אבל בדרך לשם איננו פטורים מללוות את משה הלומד לקרוא בשם לשעבוד מכל סוג שהוא. בפעם האחרונה בה קרא אדם שמות לחיות (בראשית ב כ) גילה את בדידותו ומצלעו באה לעולם אשה, שותפה. הרבה עבר על השניים האלה מאז. והנה בפתיחת חומש שמות מתאפשרת לנו הצצה אל עולמו המתפתח של האדם. כמה בקלות מחזיר האדם את עצמו אל הבדידות בקהות של האין-שֵם. אין-מהות. אין-צורה. השותפות נעלמת, האחר עובר הַחְפָצָה ונעשה לנו אובייקט, הזיקה מתמוססת ונעשית לשעבוד.

שם הפרשה איננו "שמות" רק משום "ואלה שמות" שבפתיחה. שם הפרשה והחומש כולו הוא סיפור על מנהיג ואלוהות היודעים לקרוא יחדיו בשם. לזהות את הקלקול, לקרוא לתופעות האפלות שבקיום האנושי בשם, לקום ולהושיע. "שמות" הוא קריאת כיוון, הוא התחנה הראשונה והחשובה בדרך לחירות. אין חירות בלי התמודדות עם שיעבוד, אין התמודדות עם שיעבוד בלי ניסוח הקלקול בשם. אמרו מעתה: שעבוד – לשון עבד, אבל גם לשון שבע בנות יתרו המציצות אלינו מבין הפסוקים.

גם השנה, אני ניגשת בלב כבד אל החיבור שבין פרשת שמות ומדרש "ויושיען" לבית המדרש ולבית הכנסת של זמננו ומקומנו. מול דור בו צמחו כלים רבים כל כך לתמוך בנפגעות ונפגעי תקיפה מינית – אילמותם של מוסדות המורשת היא פשוט בלתי אחראית. בעיני רוחי אני מדמיינת קהילות המעלות לתורה נשים וגברים שנושא זה קרוב ללבם ומקדישות את השבת לקריאה בשם, לדיבור גלוי, לחיזוק ולהעצמה.

ספר שמות מלמד את קוראיו, גם אם בעיני עצמם הם נדמים ככבדי פה ולשון, להוציא את עצמם ולהוציא אחרים מעבדות לחירות. יש במדינה הזאת כוחות עצומים המסוגלים להוביל ולקיים מורשת חיה, נגישה, רלוונטית ומעצימה. יש במדינה הזאת כוחות למלא את הרהטים במי תורה חיים ולהשקות את הארץ רגע לפני שהמורשת עצמה תהפוך לאובייקט. יהי רצון שנצא ונוציא מעבדות לחירות.