העמודה הימנית

במרכז פרשת יתרו נמצאים עשרת הדיברות. אותם חוקי יסוד שנמסרו למשה באירוע דרמטי ומכונן בסיני. עשרת הדיברות חקוקים בשני טורים. בלוח הימני כתובות חמש המצוות שבין אדם לאלוהים (לדוגמא: "לא תעשה לך פסל"), ואילו בלוח השמאלי כתובות חמש המצוות שבין אדם לחברו (לדוגמא: "לא תגנוב"). מצוות כיבוד ההורים נמצאת בצד ימין, יחד עם המצוות שבין אדם למקום.
מדוע?
כי ההורים הם לא חברים.
"על האב ועל האם נצטווינו בכבוד ובמורא ועל הנביאים (נצטווינו) לשמוע להם. ואפשר שיכבד אדם וירא וישמע ממי שאינו אוהבו". (אגרת הרמב"ם לעובדיה הגר)
יש הזוכים שאהבה וכבוד באים אצלם בדיבור אחד. ואולם מדברי הרמב"ם ניתן להבין בבירור, שהתורה איננה מצווה אותנו לאהוב את הורינו, אלא לכבדם. ושמא ישנם אנשים שאצלם מושג הכבוד מתחיל ברגע שהם, הבן והבת, מבינים כי לכלל אהבה עם הוריהם הם לא יגיעו.

ובכל זאת נמצאת המצווה בטור הימני. במודע.
"תנו רבנן: שלשה שותפין הן באדם: הקב"ה, ואביו, ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני. בזמן שאדם מצער את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: יפה עשיתי שלאדרתי ביניהם, שאלמלי (אילו) דרתי ביניהם – ציערוני!" (מסכת קידושין, ל' ע"ב)
חובת הכיבוד קשורה אפוא לעצם העובדה שההורינו נתנו לנו את מתנת החיים, בדומה לבורא עולם.
זוהי מתנה שאמורה להוות משקל אדיר כנגד כאבים רבים שיש ביחסינו מול ההורים ואולי אף לנוכח הנהגת הבורא-עולם במצבים מסוימים. המשותף להורינו ולאלוהים זו הידיעה כי יש כאן סוד גדול, שעל אף כל ניסיונותינו לגעת להבין, נצליח לגלות רק מעט מהאור והמסתורין. ואנו מצווים על המסע.

בין כיבוד לזוגיות

"עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב', כ"ד).
פסוק ראשיתי ומיתי זה מדבר על תהליך 'עזיבה' כשלב קריטי לדבקות ולהוויה משותפת חדשה. (אונקלוס, בתרגומו לפסוק זה, מוסיף כאילו באקראי מלה אחת, המשנה לחלוטין את החזות התמימה של הציווי ומעניקה לו תובנה רגשית: "על כן ישבוק גבר בית משכבי אבוהי ואמיה..".) אין ספק כי יצירת זוגיות היא רגע מכונן זהות בוגרת. והתורה רואה בבהירות גמורה כי יצירת זוגיות, יצירת חיים חדשים – תלויה בהליך עזיבה. בעזיבה זו, אנו מעמידים עצמנו על יסודות קיומינו, מתנסים בגילוי מחודש של יסוד היצירה שבנו, נוגעים בבגרותנו וכל זאת לקראת מצב שלעיתים קרובות מזכה אותנו להיות הורים בעצמנו.
ההלכה מבהירה את המחויבות של אדם לעצמיותו כקודמת למחויבותו להוריו:
ה"שולחן ערוך" פוסק כי "תלמיד שרוצה ללכת למקום אחר, שהוא בוטח שיראה סימן ברכה בתלמודו לפני הרב ששם, ואביו מוחה בו לפי שדואג שבאותה העיר העובדי כוכבים מעלילים, אינו צריך לשמוע לאביו בזה" (יו"ד רמ, כה), והרמ"א מוסיף שם "וכן אם האב מוחה בבן לישא איזו אשה שיחפוץ בה הבן, אין צריך לשמוע אל האב".
ואם כך- מה נותר מה"כיבוד"?
"איזהו כבוד? מאכיל ומשקה מלביש ומכסה משל האב, ואם אין ממון לאב ויש ממון לבן כופין אותו וזן אביו ואמו כפי מה שהוא יכול, ומוציא ומכניס ומשמשו בשאר הדברים שהשמשים משמשים בהן את הרב ועומד מפניו כדרך שהוא עומד מפני רבו [רמב"ם שם על סמך הגמרא מסכת קידושין דף כט]

נדמה כי הכיבוד מתחיל ברגע שאדם משתחרר מהתקווה לאינטימיות עם הוריו. הרצון לאינטימיות על מובניו השונים, מבטא את שכלול רוחו ויכולתו של האדם. הרצון להיפגש, לסגור פערים, 'להעביר תהליך' יכול להיות יסוד מניע את האדם למול הוריו.
ואולם להבנתי – רק עזיבת היסוד האינטימי במובנו הרגיל בחיינו, מאפשרת כניסה למושג הכבוד.
מושג הכבוד אכן שווה העמקה לשונית וקיומית. יש בו גם מה'כובד'. ואולם יש בו בעיקר הכרה בנפרדות הכרחית, במרחק מחויך, בפיוס וחום הנובעים דווקא ממרחק נכון זה. לא לחינם חלק מדוגמאות הכיבוד עוסקות בהלבשה של ההורים. את הערטול הפיזי והנפשי אנו אמורים להשאיר למקום אחר.

וזה לא נגמר במוות

הרבה פעמים אנו פוגשים אנשים שעם מות אחד הורים, לצד האבל, משהו בהם משתחרר.
יסוד חיים שהיה כבוי מקבל דחיפת צמיחה וצף לתוך אישיותנו. ואולם מצוות כיבוד הורים ממשיכה גם לאחר המוות.
"וחייב לכבדו אפילו לאחר מותו…" (רמב"ם הלכות ממרים פרק ו הלכה ה)

ניסיון ההבנה שלנו לגילוי מחודש של הורינו אינו קל. הוא פתלתל וקשה, מזַמֵּן התפכּחוּיות מכאיבות והתמודדויות לא פשוטות. ואולם: זהו מסע שאינו מסתיים לעולם, משום שפרידה אמיתית וסופית מן ההורים קיימת רק כאשר אנו עצמנו נפרדים מן העולם הזה. יוצרים רבים ניסו לפענח את סוד קיומם הנצחי של ההורים בנפשנו, ולא בידי כולם עלה הדבר. אולם גם אלה שהצליחו בכך במידה זו או אחרת, דמותם שלהם או של הוריהם לא יצאה נשכרת מכך. לא מעט מיתוסים מדגישים כי אפילו המוות אינו מפריד בין בנים להוריהם. הם נמצאים לידם גם בחיים וגם בשאול. שום תרבות אנושית מלבד המערב החילוני לא הייתה מוכנה להאמין בפרידה סופית והיעלמות לאין. הזכרונות המתמידים והעקשנים כמו הופעת המתים בחלומות "מאשרות" את חווית נוכחותם לידנו.
בטיפול הפסיכולוגי, בפרט אצל פסיכואנליטיקאים, חוזר המטפל עם המטופל לגיל הילדות, ומנתח יחסי הורים-ילדים והשפעתם על המטופל. הניתוח הפסיכולוגי מטפל גם בהשפעות שליליות של ההורים על הילד, ובאופן טבעי מתעוררות תחושות כעס כלפי ההורים גם שנים אחר מותם.
ויחד עם זאת, נותר אותו דיבר עתיק יומין של כיבוד הורים בעמודה הימנית איתן מול פרויד ומול החברה המודרנית המנסים לערער את עמידתו.

אריכות ימים על האדמה

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: [שמות כ-יב]

כיבוד ההורים הוא תנאי לאריכות ימים על האדמה. הוא יסוד קיומי לחיים כאן ועכשיו בארץ ישראל.
העולם המודרני מעלה מחדש את הצורך בדיון עקרוני על סוגיית כיבוד ההורים. החל מדגמי חברות של הורים וילדים, תופעה המתפתחת יותר ויותר, דרך מרידות קשות, ניכור ופערים בין דורות. ולעיתים אפילו היעדר כבוד.
מדוע זכה קיום מצווה זו (יחד עם מצוות שילוח הקן) להבטיח למקיימים אותה אריכות ימים?
שמעתי פעם מאישה חכמה כי אריכות הימים המובטחת אינה אריכות ימים לעתיד שנחיה הרבה שנים. אלא שמי שבאמת מתחבר להורים, באמת מצליח לראות 'מאין באת', ולמצוא דרך לכבד את הוריו —זוכה לאריכות ימים לאחור. ימיו ארוכים כי על אף שהוא נולד בשנה מסוימת, הוא מחובר לדור או לדורות שלפניו, ויש בו משקל וגובה מיוחדים של אריכות ימים.
קל יחסית לדרוש- קשה יותר לקיים.
שנזכה לאריכות ימים כיחידים וכחברה על האדמה הזאת.

" חס אני על זמנכם ועל כן אקצר. אבל אומר, לכשיגיע שעתי לתת דין וחשבון על כל מה שעשיתי בעולם הזה, ועל מה שלא עשיתי, אומר: געגועים שהיה לי על אבא, לא הניחוני לעשות.
בילדותי, געגועים על אבא שנסע ליריד, ומאז ועד עתה געגועים על אבא שאנחנו נסענו ממנו"
( ש"י עגנון ביום שעטרוני בתואר חבר באונ' בר-אילן, מעצמי אל עצמי עמ' 58 תשרי תשי"ט )