פעם, לפני שנים ארוכות (בערך לפני שנה) עשה צוות המורים של 'קולות' תרגיל ובו התבקש כל אחד לכתוב נייר עמדה שיקשור בין המציאות הפוליטית למקורות יהודיים. נייר העמדה שלי קשור במהותו לפרשת יתרו, פרשת עשר הדברות (וכמה יפה בעיני שעשר הדברות נתנו בפרשה הקרויה על שמו של גיבור נפלא, מרגש ולא יהודי – 'יתרו'!). הנה, נייר העמדה של אז הוא מבחינתי דף פרשת השבוע של היום:

לא תרצח. נקודה.
אני בטוחה שמיותר להגיד שהמקורות לא מכירים את תקופתנו ולא מדברים עליה ועל כן כל התייחסות דרכם למציאות שלנו היא בגדר שימוש יצירתי (ואם תרצו – בגדר מניפולציה תרבותית). חשוב יותר, המקורות לא מכתיבים (לי על כל פנים) דרך ותפיסת עולם. ניסיון לשאוב מהמקורות הנחיות מעשיות ברורות היא משאלת לב פונדמנטליסטית ממנה אני מנסה להתרחק ככל האפשר.

אם כך – למה בכל זאת מקורות?
כי השיחה דרכם מעשירה את המחשבה והדמיון.
כי השימוש במקורות בלתי צפויים (או שימוש במקורות צפויים בצורה יצירתית) יכול לזעזע, לעורר למחשבה. ניסיון מסוג זה, כשהוא טוב, מפתיע ומחדש יכול לטלטל.
כי יש לי חשק עז לשמוט את שטיח הוודאות תחת רגלי טענת החד-משמעיות של המקורות, אותה מבקשים להציג יריבי הפוליטיים.
והכי חשוב – כי כך אני אוהבת לחשוב.

אני מבקשת להציע כמה מקורות פשוטים, האחד מהם גם מוכר עד אימה, המתייחסים לסוגיית ההגנה העצמית, החיסול הממוקד, הריגת המעטים על מנת להציל רבים – סוגיות הרות גורל בימים ההם ובזמן הזה.
המקורות שאביא מציעים עמדה, שלצערי נחשבת במקומותינו לחריגה וקיצונית (ואפילו בלתי סבירה) והיא שאסור להרוג. בשום מקרה. בשום תנאי. בלי אבל ובלי יוצא מן הכלל.
מה עושים כשאסור להרוג – לא יודעת. לא רוצה לענות. לא כרגע. כרגע חשוב (לי לפחות) להגיד את מה שאנחנו שוכחים בארץ מוכת הזוועות והדם שלנו.

הנה המקור הראשון, המקור מתוך פרשת השבוע שלנו, חוק שנשחק ונשכח עד דק:

שמות פרק כ , 12 / דברים ה, 16
לֹא תִּרְצָח

קצר ולעניין ובלי שום הסתייגות ופרשנות. לא תרצח. נקודה. סוף. אני מודעת היטב לקיומם של סייגים והסתייגויות לחוק זה במקרא ובודאי אחריו. אני מודעת גם לקיומן של דעות הפוכות ולצבע האדום הצובע חלקים ניכרים מחוקי וסיפורי המקרא. אך כל אלה אינם יכולים להמעיט בחשיבותו של המשפט הבודד הזה. שנאמר בלי 'כי' ובלי 'למען'. שתי מילים. נקודה.

המקור השני, הוא מדרש העוסק בסיפור מותו של משה. על פי מדרש זה, משה, כמה אנושי ולא מפתיע, לא רוצה למות. בכלל, לא רק מחוץ לישראל, אלא בכלל, רוצה לחיות לעד. אלוהים לא מסתפק בהסבר המקובל שזו דרך כל בשר ובסוף כולם מתים ומנסה להסביר לו למה מבחינה מוסרית עליו למות. אלוהים מצדיק את מותו של משה בהריגת המצרי (זוכרים, אז בחולות…). הריגת (או שמא נאמר, רציחת) המצרי הייתה מוצדקת (שמות פרק ב 11-12 'וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל') המצרי תקף את העברי ואולי הוא היה הורג אותו. ללא כל ספק משה יכול לטעון את טענת ההצדקה האולטימטיבית להריגה: 'הקם להרגך השכם להרגו' (למשל בבלי יומא פה, ב) אלא שעל פי העמדה הדתית שמציג המדרש שלפנינו, אין מקום לכל טענת הגנה. רק מי שנותן חיים יכול לקחת חיים. רק לאלוהים מותר להרוג (והוא, למרבה הצער מרבה לעשות זאת בדרכים שונות ומשונות). לבני אדם, אסור בכל מקרה, להרוג:

מדרש פטירת משה, בתוך: אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד 3-362

כשהגיע יומו של משה רבינו עליו השלום ליפטר מן העולם אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'הן קרבו ימיך למות'. אמר לפניו: 'ריבונו של עולם, אחר כל היגיעה שיגעתי תאמר לי שאמות, לא אמות כי אחיה וגו', אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'רב לך עד פה תבוא ולא תוסיף'… התחיל משה לתבוע אותו בפיו ואמר לפניו: 'ריבונו של עולם מה חטא בידי כדי שאמות?' [וכאן מתנהל משא ומתן ארוך על מעשיו של משה כשבסופו מובא העניין הבא כעניין מכריע] … אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי?' אמר לו [משה]: 'ואתה הרגת כל בכורי מצרים ואני אמות בשביל מצרי אחד?!' אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'ואתה דומה אלי ממית ומחיה? כלום אתה יכול להחיות כמוני?!'
***
ועוד מקור, מוכר יותר, מהתלמוד הבבלי. במעשה המובא בתלמוד פונה אדם אנונימי (יהודי? לא יהודי?) לרבא, ראש ישיבת מחוזא שבבבל, מחשובי האמוראים, בשאלה האיומה מכל – נאמר לו על ידי השליט המקומי שעליו להרוג אדם (שימו לב – אין התייחסות במקור לשאלה אם האדם שיש להרוג הוא יהודי או לא) ואם לא – יהרגו אותו. שואל האדם את רבא מה עליו לעשות. בחכמה ובאומץ מדהימים (לפחות אותי) לא פונה רבא לדיון מפולפל במקורות יהודיים אלא אל הסברה, אל ההגיון, אל שיטת הלימוד המתאימה לכל אדם באשר הוא, ואפילו, הייתי אומרת, אל ההגיון הפשוט, התמים, הילדותי. כי בשאלה זו התשובה הילדותית היא התשובה המוסרית היחידה ולפיה: 'תהרג ואל תהרוג – מי אמר שדמך אדום יותר, שמא דמו של אותו האיש אדום יותר' ובנוסח יותר מלא:

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף כה עמוד ב

ושפיכות דמים גופיה מנלן [ושפיכות דמים עצמה מנין לנו שהיא אסורה, באיסור של 'יהרג ואל יעבור']? – סברא הוא
כי ההוא דאתא לקמיה דרבא [כמו (המעשה) של אותו אדם שבא לפני רבא],
אמר ליה: מרי דוראי אמר לי זיל קטליה לפלניא, ואי לא – קטלינא לך. [אמר לו (אותו אדם לרבא) אמר לי מושל העיר: לך והרוג את פלוני ואם לא – אהרוג אותך]
– אמר ליה: ליקטלוך ולא תיקטול. מאי חזית דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי? [אמר לו רבא: יהרגוך ולא תהרוג. מה ראית שדמך אדום יותר שמא הדם של אותו אדם אדום יותר?]

לקראת סיום דף זה, שכבר הפכך לכמה דפים, בשיר של חנוך לוין. מתוך המחזה 'מלכת האמבטיה' שעלה לראשונה באפריל 1970 וירד מהבמות במהירות שיא בשל המחאות. שיר זה היה בין הקטעים הבודדים שצונזרו (ע"י הועדה לביקורת…) עוד לפני שעלה המחזה. מרוב פוליטיקה לא הרבו לעסוק בתרבות, ביצירה עצמה. ועל כן כמה מילים אם מותר…
נדמה לי כי כוחה של היצירה, הזעזוע העמוק שהיא עוררה, היה נחלש לו לא היה משתמש חנוך לוין באסוציאציה לטקסט מכונן מהמקורות ('הקרבת קרבן' המכוון כמובן לעקידת יצחק). היכולת לערער על רעיונות הקדושים לקהילה דרך ערעור הסמכות של הטענות המצויות בטקסטים המקודשים, של המיתוסים עליהם מבססת הקהילה ערכים אלה, היא רבת עוצמה.
הבאתי את השיר בגלל התוכן, נשארתי בגלל הצורה. אני מבקשת לסיים את הדיון (לפי שעה) בעצם כוחה של הקריאה המחודשת, המחדשת ואף המערערת של טקסטים מכוננים:

אבי היקר, כשתעמוד על קברי

אבי היקר, כשתעמוד על קברי
זקן ועייף ומאד ערירי,
ותראה איך טומנים את גופי בעפר
ואתה עומד מעלי, אבי,
אל תעמוד אז גאה כל-כך,
ואל תזקוף את ראשך, אבי,
נשארנו עכשיו בשר מול בשר
וזהו הזמן לבכות, אבי.

אז תן לעיניך לבכות על עיני,
ואל תחריש למען כבודי,
דבר-מה שהיה חשוב מכבוד
מוטל עכשיו לרגליך, אבי,

ואל תאמר שהקרבת קרבן,
כי מי שהקריב הייתי אני,
ואל תדבר עוד מילים גבוהות
כי אני כבר מאוד נמוך, אבי.

אבי היקר, כשתעמוד על קברי
זקן ועיף ומאד ערירי,
ותראה איך טומנים את גופי בעפר –
בקש אז ממני סליחה, אבי.

בימים של חיסולים ממוקדים ולא ממוקדים. של מפעלי לשון תקשורתיים שתפקידם לכבס את מונחי ההרג והרצח. כאשר חשבונות של כמה אנשים מצד האויב מוצדק להרוג בשביל להציל חיים בצד שלנו, בחרתי להביא מקורות שלא עוסקים בשאלות נקודתיות, חשובות ככל שיהיו, של הסכסוך, אלא עוסקים בעצם האיסור ליטול את חיי הזולת.

קיצוני? תלוי את מי שואלים. מתוך המקורות? על זה אין ויכוח.

לחיים, רוחמה