ראשית פרשת "וארא" נפתחת בהודעה חגיגית: ה' מספר למשה כי לאבות אבותיו, אברהם יצחק ויעקב – עם כל גדולתם, והקשר האינטימי שהיה לו עם כל אחד מהם – אליהם נגלה רק בשמו "אל שדי". ואילו עתה,לאחר ששמע את סבלות עמו, וזכר את בריתו איתם, יתגלה לעיני ישראל במלוא מהותו והווייתו, בשם "יהוה". בשמו זה, הוא מבטיח, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. ז וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. חוְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהוָה (שמות ו, ו-ח).

ההודעה לא עושה רושם גדול על בני ישראל השקועים בסבולתם. לעם עבדים, שעיניו נתונות בקרקע, בחיפוש נואש אחרי מעט תבן ללבון ממנו את מכסת הלבנים היומית, קשה לשאת עיניים אל רקיע החירות. הוא אינו שומע לדברי הנביא "מקוצר רוח ועבודה קשה". (ו ט).
אלהים, מצידו, נמצא בתנופה. העם לא שמע? העם עוד ישמע, לאחר שיראה את המופתים שכל מצרים תתחלחל מהם. הוא שולח את משה ואהרון ישירות אל אדון הארץ, בתביעה שישחרר את עם העבדים. "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים" שואל משה.
באמת, איך ישמע? הבעיה הרי אינה ערלת השפתיים של משה. הבעיה היא תודעתו העצמית של פרעה. בהפטרת הפרשה שלנו, בספר יחזקאל, מתוארת התודעה הזו: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כ'ט ג). מלך שהכל נדמה לו כשלו, שהכל בזכות פועלו, גם הוא אינו יכול לשאת עיניו אל השמיים. עיניו ביאור,מקור כוחו. לא שומע, לא רואה.

משה ואהרון, השומעים לקול ה', אינם חיים בתודעת עבד ואינם חיים בתודעת מלכות. התורה, בראשית העלייה השנייה בפרשתנו, מספרת לנו את אילן היוחסין שלהם. לא כל כך ברור, ממבט ראשון, למה מופיע כאן הפירוט הזה. אבל כשמתבוננים בו, נזכרים שהם ניניו של לוי, הבן השלישי של יעקב ולאה. הם לא יצרו את עצמם, כפי שפרעה חושב על עצמו, והם גם אינם קניינו של מלך. הם בשר ודם, בני בשר ודם, ויש להם זהות עצמית – משפחתית. התורה מזכירה לנו כאן שללוי קדמו ראובן ושמעון. בשורש שמו של הראשון מופיע "ראו", בשורש שמו של השני מופיע "שמעו". משה ואהרון, הרואים והשומעים, פועלים בסביבה שאינה רואה ואינה שומעת. עם העבדים לא שומע. מלך היאור אינו רואה.

הוא אינו רואה לא את המסר שבאותות, ולא איש זולתו. משה הופך את מי היאור, מקור כוחה היציב של הממלכה, לדם? פרעה רואה כאן רק כוחנות. בכוחנות הוא חזק. גם חרטומיו יכולים להפוך מים לדם, ובהוראתו אכן עושים זאת. זה מעשה בלתי הגיוני בעליל – הרי כל מצרים תסבול מהפעולה הזו. אבל מי שכוחנות חשובה לו, אינו רואה את הסבל שהוא ממיט על סביבותיו.

גאוותו ואדנותו סופגים מכה נוספת כשהצפרדע, חיה קטנה ומפוחדת, יוצאת מתוך המים ופושטת על הארץ. איזה הדר נותר למלך שבתודעתו הוא יוצר היאור, והנה היאור מוציא מתוכו צפרדע השורצת בחדר משכבו? נותר לו ההדר הכוחני של "גם אני יכול". שריו וחרטומיו, בהוראתו, מעלים עוד צפרדעים מהיאור. המחיר שמשלמים פשוטי – מצרים על כך, בעיניו זניח.
זה היה יכול להיות מצחיק אלמלא היה רציני. הרי התנהגות כזו של שליטים אנחנו רואים גם בימינו אנו. ואצלנו.

התורה מזכירה לנו פעמים רבות לזכור את היותנו עם עבדים במצרים. לזכור ולא לשכוח כי אנחנו בני חורין, עצמאיים. היא מזכירה לנו לא לכבוש פנינו בקרקע, לא לחסום את תודעתנו בגלל עבודה קשה וקוצר רוח. את הרוח צריך להאריך ולהגדיל. איש אשר אין רוח בו, אינו איש. הוא עבד.
אבל היא מזכירה לנו את שהותנו במצרים גם כאזהרה: שלא נהיה כמצרים. שלא נהיה פרעונים. שנראה את הזולת. מהי החברה הישראלית היום? עם של עבדים? עם של נוגשים?

ומה נוכל לומר על אדוננו, ומלככי פנכתו, וחרטומיו, אשר בארצם עדיין יש ניצולי שואה שמתלבטים מה לעשות בקצבתם הדלה – לקנות אוכל או תרופה, ומספר העניים בה גדל מידי שנה, והם עסוקים במחשבות ודיונים כבדי – ראש על החשיבות שבבניית ארמון חדש, שעלותו מיליונים (שיושתו על אותו ציבור), ש"ייצג" כיאות את כוחם וגדולתם?