קשיי הדיבור של משה

שתי הפרשות הראשונות של ספר שמות; שמות ווארא, מתארות את תהליך מנויו והכשרתו של משה למנהיגו של עם העבדים היוצא ממצרים, תהליך המלווה בניסיונות חוזרים ונשנים של משה להדוף מעליו את השליחות. אחת הטענות עליה חוזר משה שוב ושוב היא חוסר יכולתו להתבטא כהלכה:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי.

שמות ד: י

ובפרשה שלנו:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר: הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם:

שמות ו: יב

ושוב, בסוף אותו פרק:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה': הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה:

שמות ו: ל

הקשר בין החרדה למציאות

כושר ביטוי הוא תכונה חשובה ביותר ואני מנסה לתהות על חרדת הדיבור של משה. המציאות מעצימה את התהיות שהרי מרגע שמשה הצהיר על קשיי הדיבור שלו הוא לא חדל מלדבר.
כזכור, בראשית התהליך, שכמשה מעלה לראשונה את חרדת הדיבור שלו, מציע לו אלוהים פתרון בדמותו של אהרון:

וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים.

שמות ד: יד-טז

על-פי תכנית עבודה זו היינו אמורים לראות את משה בתפקיד המנהיג – מקבל החלטות ומדבר עם אלוהים, ואת אהרון בתפקיד דוברו של משה. ואכן בתחילת הדרך אנו עדיין מוצאים מדי פעם בפעם את אהרון ואת משה פועלים בצוותא: 'וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר' (שמות פרק ה: א).
בהמשך הדברים משה מתגבר במהירות מפתיעה על קשיי הדיבור, ואהרון הולך ומאבד את תפקידו כדוברו של משה.
שיאו של התהליך נראה במעמד הר סיני. בדיוק ברגע שאלוהים בוחר לדבר עם העם בעצמו וללא שליח, אוחזת בעם אימה, ובני ישראל מבקשים הגנה מפני קולו של האלוהים בקולו המרגיע של משה – אותו משה ששב וטען בתחילת דרכו, שאינו מתאים להנהגה כיוון שהוא 'ערל שפתיים':

וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם: אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ. וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם.

שמות כ: יד-יח

משה שטען שאינו יכול לדבר מתגלה כמנהיג בעל קול סמכותי ומרגיע, מנהיג שמרבה להשתמש במילים, מנהיג המחבר בסוף חייו את שירת 'האזינו'. חרדת הדיבור של משה נשכחת בראשית פרשת וארא ומכאן ואילך היא לא תוזכר יותר בתורה.

אני שואלת את עצמי איך מתרחש התהליך הזה

איך מתרחשים תהליכים כאלנו בחיינו, איך הם מתרחשים בחיי. בעצם, אני רוצה לשאול שתי שאלות – האחת, איך קורה שאדם יודע על עצמו, בוודאות גמורה, אינפורמציה מסויימת ובדיעבד מסתבר שלא היה לו מושג? האם הוא השתנה? האם האינפורמציה הייתה שגויה?
והשאלה השניה – איך יכול להיות שהתהליך מתרחש בלי שנשים לב, בלי שנהיה מודעים לו? מדוע אנו לא מוצאים את משה, את אלוהים או את אהרון מגיבים לשינוי המפתיע ביכולותיו של משה? מדוע אף אחד לא מתפעל, מתרשם (אולי – מתאכזב) מהיכולת המילולית הגבוהה של משה? ובמילים אחרות – לאן נעלמה חווית הגמגום של משה לאחר שהגמגום עצמו נעלם?
אני שואלת את עצמי מהו 'שק האמונות' אותו אני נושאת כמשא על גבי. מה אני מספרת לעצמי שאני מסוגלת או לא מסוגלת לעשות. בעקבות הסיפור המפתיע על הגמגום של משה אני מבקשת לברר עם עצמי מה הקשר בין 'שק האמונות' העצמיות האלה לבין המציאות. אני מנסה לברר מדוע אנחנו מייצרים לעצמנו 'שקי אמונות' שכאלה? אלו מטרות משרתים 'שקי האמונות' הפרטיים שלי ואיך לכל הרוחות נפטרים מהם?

אני חוזרת למדרש מוכר

ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן (שמות ב'). היתה בת פרעה מנשקת ומחבקת אותו כאילו הוא בנה ולא היתה מוציאתו מפלטרין של מלך, ולפי שהיה יפה היו הכל מוציאין אותו ומתאוים לראותו. מי שהיה רואהו לא היה מעביר עיניו מעליו. והיה פרעה נוטלו ומחבקו והוא נוטל כתרו של פרעה מעל ראשו ונותנו על ראשו, כמו שעתיד לעשות לו כשיהיה גדול. … והיו חרטומי פרעה יושבין ואומרים: מתיראין אנו מזה שנוטל כתרך ונותנה בראשו, שלא יהא זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול המלכות ממך. מהם אומרים להורגו, מהם אומרים לשורפו. והיה יתרו יושב ביניהן. אמר להם: הנער הזה אין לו דעת, אלא בחנו והביאו לפניו בקערה אחת זהוב וגחלת. אם יושיט ידו לגחלת – אין בו דעת ואין עליו משפט מות; ואם יושיט ידו לזהוב – יש בו דעתו והרגו אותו. מיד הביאו לפניו זהוב וגחלת ושלח משה ידו ליקח הזהוב. בא גבריאל ודחה את ידו ותפש ידו בגחלת והכניס ידו לתוך פיו עם הגחלת ונכוה לשונו וממנו נעשה כבד פה וכבד לשון.

שמות רבה (שנאן) פרשה א, א, כו

המדרש מספר לנו סיפור אחר על משה, לפי סיפור זה משה דווקא רצה תמיד להיות מנהיג, הוא חלם על כך מאז שהיה ילד צעיר. סיפורו זה של משה דומה מאוד לסיפורו של המנהיג שהביא אותנו למצריים – יוסף. משה הילד גנב את הכתר מראשו של פרעה ושיחק בו, משה הילד החכם שלח את ידו לזהב ולא לגחלים, משה גדל בבית מלכים וחשק את המלוכה. משהו קרה למשה בדרך.

קברות התאווה של משה

כאמור, משה דווקא חשק בתפקיד של הנהגה אלא שעל רצון זה הוא שילם בגיל צעיר מאוד מחיר כבד מאוד. התאווה גרמה לו להכוות, הכוויה הגיעה אל הפה. מאותו יום ואילך משה הבין שתאוות הן דבר מסוכן. שהממסד (המשפחתי, הלאומי, או הממסד הפרטי-הפנימי) מנהל מלחמות קשות בבעלי תאוות, כיוון שהם מאיימים עליו, מאיימים על הסדר הקיים והנוח, משה למד להחניק את תאוותו. על מנת להצליח להחניק את התאווה סיפר משה לעצמו סיפור מפחיד מאוד, סיפור משתק, סיפור מגמגם, סיפור על מה שקרה לו בפעם ההיא, כשהעז להתאוות.
הסיפור כמעט ניצח ומשה כמעט ויתר על תפקידו כמנהיג.
אבל אלוהים לא ויתר. אלוהים הסכים, לצורך העניין, לצורך התהליך, להעמיד פנים שהוא מאמין לסיפור שמשה סיפר לעצמו, הוא אפילו מינה את אהרון בשביל להוכיח למשה עד כמה הוא מאמין לסיפור הזה. כך נצחו משה ואלוהים את 'שק התאווה' של משה. כך זכינו אנחנו במנהיג.
איך עושים את זה? איך מזהים את השק? איך מנצחים אותו? אין לי מושג – בעזרת משה ואלוהים אני מקווה שאני מתחילה ללמוד.

ומה אני מאחלת לעצמי לשבוע זה, ומה אני מאחלת לנו?

אולי – אומץ.
אומץ להתבונן על אחד משקי הילדות שלי. אומץ למרוד ברודנות שלו.
אומץ להפר במעט את דרישות הממסד, את ההפחדות של 'קברות התאווה'.
אומץ להתאוות, להשתוקק, להיות.

שבת שלום