כשהיו לנו כבר שתי בנות, חברה יקרה שלי התקשרה לבשר לי כי נולדה לה בת בכורה. "יש לה תפקיד חשוב ביותר בחייה," היא אמרה. "ללמד אותי מה זה להיות אמא." "לא מדויק," השבתי. "היא תלמד אותך מה זה להיות לה לאמא. ואז, ב"ה, תבוא השניה ותלמד אותך מימדים אחרים לחלוטין של הורות."

נפוצה ביותר האינטואטיציה כי יש לבכור/ה – "פטר הרחם" – מעמד ייחודי, מעצם היותו ראשון. ובא ספר בראשית ומספר לנו, פעם ושוב פעם, כי אין לבכור ערך ייחודי. יצחק, ולא ישמעאל. יעקב, ולא עשו. יוסף, ולא ראובן. סיפורו של עם ישראל, כפי שהוא מתגלגל בספר בראשית, מהווה היפוך של סדרי העולם הטבעיים: ערכו של האדם לא נקבע מראש על-ידי העובדה האקראית של סדר לידתו. סגולה אינה תוצאה של קדימות. פרשתנו, פרשת "בא", מפגישה אותנו עם המכה העשירית, מכת בכורות. ברצוני להציע, כי ניתן להבין את פשרה רק על רקע מתווה זה של ספר בראשית.

שהותם של בני ישראל במצרים איננו רק סיפור של סבל וייסורים; הם היו עבדים. להיות עבד, פירושו, שלילה מוחלטת של חירות האדם וקביעת מעמדו על-פי גזירה שאינה ניתנת לערעור. אבל לאמיתו של דבר, בני ישראל תפסו מקום אף נמוך יותר מעבד: הם היו "עבדים זרים", בתחתית ההיררכיה המצרית. כתוצאה מכך, יציאת מצרים משמעותה הינה מעבר לשחרור בני ישראל מסבלם. פירושה, ניתוץ העולם הערכי שאותו מצרים מייצגת: עולם היררכי, בו ערכו של אדם נקבע מראש על-פי תבחין חיצוני לו, כגון סדר לידתו. על-פי הבנה זו, מכת בכורות – שעל פניה הינה אכזרית בדיוק בגין אקראיותה – היא כמעט מתבקשת בתור שלילה מוחלטת של עולם ששולל את ערכו האינסופי של האדם באשר הוא.

ואכן, אנו מוצאים סימוכים לקריאה זו בפסוקים עצמם: האזהרה לפני המכה מבטיחה,"וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה" (שמות יא', ב'). ובפסוק המתאר את הנעשה במכה:
"וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה" (שמות יב כט).
פסוקים אלו באים ללמדנו, שאף מבכורות השפחות ומבכורות השבויים, לא נבצרה גזרת המכה (כן הדבר באשר לבכורות הבהמה, אולם את זאת נניח בצד). קשוב לבעייתיות זו, מדרש תנחומא משלים את הסיפור:

והיו מצווחין אל פרעה ואומרים לו: "בבקשה ממך, הוצא העם הזה, שבשבילם הרעה תבא עלינו ועליך." אמר להם לעבדיו: "צאו וקפחו שוקיהם של אלו." מה עשו הבכורות? מיד יצאו ונטל כל אחד ואחד מהם חרבו והרג אביו, שנאמר "למכה מצרים בבכוריהם" (תהלים קל"ו, י'). "למכה בכורי מצרים" אין כתיב כאן, אלא "למכה מצרים בבכוריהם": משנהרגו אבותיהם, נגלה עליהן הקדוש ברוך הוא והרגן, שנאמר "וה' הכה כל בכור."
אם בכורות המצרים חטאו, השבויים מה חטאו? אלא שהיו שמחין ואומרין: "נהא בשעבודים, ואל יצאו ישראל מכאן." לפיכך הרגן עד בכור השבי (שמות י"ב, כ"ט), וכל שכן בכור השפחה שהיו משעבדין בהם. (מדרש תנחומא (בובר) פרשת בא סימן י"ח)

לפי חלקו הראשון של המדרש, מכת הבכורות בעצם מהווה היפוך טוטאלי של סדרי העולם: בנים קמים על אבותיהם להרגם. באמצעות קריאה יצירתית של הפסוק מספר תהילים, נמצא כי "מכת הבכורות" כלל וכלל לא היתה מופנית כלפי הבכורות, שהיו חפים מפשע (או לפחות לא היו פושעים רק מעצם זה שנולדו ראשונים): המכה היתה "במצרים" באמצעות "בכוריהם".
לאמור, הבכורות היכו את אבותיהם, ובכך נשלם הניפוץ של ההיררכיה המצרית. חלקו השני של המדרש ממשיך בסירובו להאמין, כי ה' היה מכה חפים מפשע, כגון בכורות השבויים והשפחות. לפי המדרש, הם היו חלק מן ההיררכיה המצרית ונהנו ממעמדם הנמוך של בני ישראל.

מכת הבכורות, אפוא, איננה כפי שנראית במבט הראשון. במקום להוות עוד מעשה אקראי ואכזרי של הפעלת כוח ואלימות, היא מכה שנחוצה בדרך לעולם של חירות ושויון. אף בכור לא היה פטור מהגזרה, וזאת על מנת להמחיש את האבסורד, את האכזריות, של עולם בו ערכו של האדם נקבע מראש. יציאת מצרים מבקשת לכונן סדר עולם חדש, לפיו ערכו של האדם, באשר הוא, הוא אינסופי לפני האל. על כן הפרשה מסתיימת עם דרישה לקדש לה' כל בכור: במקום עולם היררכי בו יש פרעה ועבדים, בכור ושאר האחים ואחיות, עבדים מקומיים ועבדים זרים, התורה מייסדת מתווה לפיו הבכורה היא לא אחר מאשר קריאה לשרת את ה', להיות עבד ה'. לא בכדי הפרשה הראשונה שבתפילין – שהם בעצמם מסמנים את אות הברית בין ה' לבין עם ישראל – היא "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" (שמות י"ג, ב'). מכת הבכורות – מצערת כמה שהיא תהא – מאפשרת יציאת עם ישראל ממצרים דווקא משום שייעודנו הוא כינון עולם בו ערכו האינסופי של האדם נמדד בזיקתו אל האל.

שבת שלום!