בפרשה כמה אמירות המעוררות תמיהה, הפרשה פותחת ואומרת שניטלה ממלך מצרים הבחירה החופשית וה' מתעלל במצרים: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ: וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה':" (שמות י', א' – ב')
ובהמשך נאמר שהייתה אפליה : "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה' בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל:" (שמות יא', ז')
וכן שהיה ניצול והטעיה, בני ישראל לקחו בהשאלה שלא על מנת להחזיר: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת: וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם:" (שמות יב', לה' – לו')
מדוע מתוארת גאולה ממצרים בצורה זו, האם זו הדרך בה יוצאים מעבדות לחירות? האם עלינו ללמוד מסיפור יציאת מצרים וכך לנהוג גם היום בבחינת 'מעשה אבות סימן לבנים' ?

ננסה להשיב בשלילה לשאלות ונסביר את סמליות האמירות.
בפרשה נאמר: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה": (שמות יב', ב' )
מפרש רש"י בעקבות המדרש: "הזה" – נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו כזה ראה וקדש…"
ברם, ידועה דרשת ר' עקיבא על הפסוק "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי:" (ויקרא כג', ב') בלשון אל תקרי אותם, אלא 'אַתם'!
אמר לו (ר' עקיבא לר' יהושע): הרי הוא אומר (ויקרא כג' ב') "אתם", (ויקרא כג', ד') "אתם", (ויקרא כג', לז') "אתם", שלש פעמים – "אתם" – אפילו שוגגין, "אתם" – אפילו מזידין, "אתם" – אפילו מוטעין. בלשון הזה אמר לו: עקיבא, נחמתני, נחמתני." (ב' ר"ה כה' ע"א)

כלומר לשיטת ר' עקיבא, ה' מראה ואומר 'כזה ראה וקדש' וכוונתו, אתם תחליטו כיצד ומתי לקדש את החודש, כלומר 'קדש', אתה, אתם, תפקידך, תפקידכם לפרש את הצו, כלומר 'כזה ראה וחדש !'

ברוח דברים אלו ננסה להבין מה ניתן ללמוד ממהות ההתעללות באמצעות הבנת מהות עשר המכות בהם לקתה מצרים.
הפרשה פותחת בחתימת עשר המכות, במכות: ארבה, חושך ומכת בכורות, וידועה אמרתו של ר' יהודה שהיה נותן בהם סימן דצ"ך עד"ש באח"ב. (ספרי דברים פיסקא שא')
שואל הרבי מסלונים (נתיבות שלום, פרשת וארא) מה מוסיף ר' יהודה בראשי תיבות אלו, ומסביר: עשר המכות נחלקו לשלושה סוגים.
דצ"ך – דם, צפרדע וכינים – מתחת לאדמה, עד"ש – ערוב, דבר ושחין – על פני האדמה בבריות המהלכות על פני הארץ אנשים בהמות וחיות, ובאח"ב – ברד, ארבה, חושך ומכת בכורות – באוויר השמים למעלה מפני האדמה.
פרעה כפר בהווייתו של ה', ואמר 'לא ידעתי את ה' '. ולכן הראה ה' לפרעה את קיומו בשלושת חלקי הבריאה על ידי עשר המכות למען ידע שמלכותו כאדם מוגבלת.

אכן במכה הראשונה בכל אחת מן הקבוצות נאמר הפועל 'תדע'. במכה הראשונה של סדרת דצ"ך במכת 'דם' נאמר "בזאת תדע כי אני ה' ", במכה הראשונה בסדרת עד"ש נאמר במכת ערוב, "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ", ובמכה הראשונה בסדרת באח"ב נאמר במכת ברד, "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ". כלומר בכל חלקי הבריאה עליך לדעת כי 'אין עוד מלבדו'.
מוסיף הרבי מסלונים ומסביר שעשר המכות הן יסוד לאמונה ובזכותה נגאלו ישראל ממצרים, ישנם שלוש מדרגות באמונה – אמונת המח, האדם בשכלו מבין ומשיג כי אין עוד מלבדו, למעלה מזה אמונת הלב שכך גם חש ברגשי הלב ולמעלה מזה אמונת האיברים שגם האיברים מרגישים שהבורא יודע את כל מעשי בני האדם וכל מחשבותם.
תפקידם של מכות מצרים לא נועדו למצרים כי אם לבסס את האמונה של ישראל. הרבי מסלונים מתבסס על שאלת הבעש"ט (בפי נכדו בספרו 'דגל מחנה אפרים'): 'הרי תמוה מאוד שיעשה ה' כל האותות והמופתים בשידוד המערכות למעלה מדרך הטבע וכל היד החזקה וכל המורא הגדול שעשה הכל הוא בשביל שידעו מצרים כי אני ה' ', ומסביר, 'שלפי עניות דעתי נראה פשוט שבאמת מדובר על ישראל, על אותם שהם 'בחינת מצרים', שעושים מעשה מצרים, כל מעשיהם בשקר וכל עבודתם שעובדים את ה', הכול הוא בשקר… '
כלומר מכות מצרים נועדו בצורה סמלית לעזור לאדם לברר את אמיתות משמעות חייו החל מבירור תאוותיו דרך הרגש וכלה בשכל.
פרשנות זו מנחה לקריאת סיפור יציאת מצרים כמטפורה ובכך גם המילים שנבחרו 'הכבדתי', 'התעללתי', 'יפלה', 'וינצלו' מדגישים על יחס בעייתי ל'מצרים' (הסמל). בכוח בחירת מילים אלו יש להביא את הקורא לחוש בבעיה מוסרית, ובכך נועדו להעיר ולהאיר את לב האדם לערוך חשבון נפש, לבחון את התנהגותו, לעזור לאדם באשר הוא לצאת ממצרים.

ומכאן נברר מה יכול ללמד הצו אותו צוו ישראל, לקחת בהשאלה 'כלי כסף, כלי הזהב ושמלות' ולנצל את מצרים.
יודעים אנו מה עשה העם עם הזהב לחיוב ולשלילה.
בלשון המדרש (שמות רבה, נא', ח'):
"וכן משה הוכיחן (דברים א) "ולבן וחצרות ודי זהב", משל לבחור שנכנס למדינה ראה אותם גובין צדקה ואמרו לו: תן, והיה נותן עד שאמרו לו דייך, הלך מעט וראה אותם גובין לתיאטרון, אמרו לו: תן, והיה נותן עד שאמרו לו דייך, כך ישראל נתנו זהב לעגל עד שאמר להם די, ונדבו זהב למשכן עד שאמר להם די שנאמר (שמות לו) "והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר",
אמר הקב"ה יבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל. אמר הקב"ה לישראל בשעה שעשיתם את העגל הכעסתם אותי ב"אלה אלהיך", עכשיו שעשיתם המשכן באלה אני מתרצה לכם הוי "אלה פקודי המשכן".
או בלשון הגמרא (ב' ברכות לב' ע"א):
" דבי רבי ינאי אמרי, מהכא: (דברים א') "ודי זהב", מאי ודי זהב? אמרי דבי רבי ינאי, כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די – הוא גרם שעשו את העגל.
אמרי דבי רבי ינאי: אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר.
אמר רבי אושעיא: משל, לאדם שהיתה לו פרה כחושה ובעלת אברים, האכילה כרשינין (אוכל מובחר) והיתה מבעטת בו. אמר לה: מי גרם ליך שתהא מבעטת בי – אלא כרשינין שהאכלתיך.
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: משל, לאדם אחד שהיה לו בן, הרחיצו וסכו, והאכילו והשקהו, ותלה לו כיס על צווארו, והושיבו על פתח של זונות, מה יעשה אותו הבן שלא יחטא? אמר רב אחא בריה (בנו) דרב הונא אמר רב ששת: היינו דאמרי אינשי מלי כריסיה זני בישי (זה מה שאומר העם, מילוי הכרס הוא ממיני החטא), שנאמר: (הושע יג') "כמרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם על כן שכחוני";
רב נחמן אמר, מהכא: (דברים ח') "ורם לבבך ושכחת את ה' ";
ורבנן אמרי, מהכא: (דברים לא') "ואכל ושבע ודשן ופנה";
ואי בעית אימא, מהכא: (דברים לב') "וישמן ישרון ויבעט".
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שחזר הקדוש ברוך הוא והודה לו למשה – שנאמר: (הושע ב') "וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל"."

בפשט הסוגיה כוונת הגמרא לומר שה' הוא האחראי להצבת הפיתויים בפני העם ומכאן אחריותו לחטאי העם, כפי שלכאורה אומר הדרשן החותם את הדרשה לעיל (לימים ה' הודה בהאשמה זו, בדברי הנביא הושע) או שמא יש לומר שבצבירת רכוש, ברווחה כלכלית, פוטנציאל הרסני מחד ואתגר אדיר לנצלה לחיוב, מהותם של הפיתויים בא על מנת לאפשר את הבחירה ולא לתרץ את טעות הבחירה, להתריע על אי לקיחת אחריות.
מכאן נובעת הדרישה מהאדם, מהעם, להתמודד עם הפיתויים והתאוות ולהודות בטעויות. ה' מעוניין באדם בעל בחירה חופשית המתלבט, מחליט, יש וטועה אך באפשרותו לתקן.

כך יש לפרש את צו השאלת הכלים, ה' מצווה לנצל את מצרים כמבחן למוסר העם. ה' מציב בפני העם דילמה. לפניכם שלל הסברים מדוע 'מגיע לכם' – הרי נלקחתם כעבדים, שכר לא שולם לכם על עבודתכם – מגיע לכם. האם תיקחו בעורמה את המגיע ותסתתרו מאחרי צו ה' או שתסרבו ותאמרו, נדרוש את המגיע לנו במשפט העמים?…
המדרש (שמות רבה, מהדורת שנאן, ג', ג', יא') מסביר כיצד צו זה בא על מנת למלא את ההבטחה שניתנה לאברהם בברית בין הבתרים:
"ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים והיה כי תלכון לא תלכו ריקם" (שמות ג'). מה שאמרתי לאברהם: "ואחרי כן יצאו ברכֻש גדול" (בראשית טו'), כן אני עתיד לעשות אותם לחן בעיני מצרים כדי שישאילום וילכו מלאים, כדי שלא יהא פתחון פה לאברהם אביהם לומר: "ועבדום וענו אתם" (בראשית טו') קיים בהם, "ואחרי כן יצאו ברכֻש גדול" – לא קיים עמהם. "
האם מתכוון המדרש לומר שצו השאלת הרכוש מהמצרים נובע מחששו של ה' מטענות אברהם על כך שלא קיים את הבטחתו במלואו?

ר' חיים בן עטר (אור החיים) שואל במפורש: "ועדיין צריך לתת לב סוף כל סוף למה יצוו ה' דברים שאינם מהמוסר לגנוב דעתם, בין בהליכתם בין בהשאלת חפציהם והאמת כי כל המעשה הוא "משפט צדק" כי לצד ששעבדו בישראל צריכין להעלות שכר שכיר, וצא ולמד מתשובת איש ישראל למצרי (סנהדרין צא) כשתבעו מהם כליהם אשר שאלום. אלא למה יעשה ה' הדבר דרך ערמה כי ח"ו לא קצור קצרה ידו מפדות ישראל בעל כרחם ולהוציא ממונם ועיניהם רואות וכלות "
תשובת ר' חיים בן עטר היא: "ונראה לומר כי נתכוון ה' בזה להטעותם כדי שירדפו אחריהם להכבד בפרעה וגו' וזולת ההשאלה גם זולת הליכתם בדרך זה על דעת לחזור לא היו המצריים רודפים אחריהם.
…ובעניין המעשה מצד עצמו שנטלו ממונם, אין איסור בזה להציל אדם את שלו מהאנס – וצא ולמד מיעקב שהיה מערים להציל את שלו מיד לבן הארמי… ואין בזה איסור, והוא אומרו הנביא (תהילים יח', כז') "ועם עקש תתפתל"… ".

עיון בדברי ר' נחמן (ליקוטי הלכות עבודת אלילים ד' – ו') מאפשר קריאה אחרת. ר' נחמן מסביר את שעבוד מצרים כמטפורה המסמלת את שעבוד האדם לחומר ומכאן הוא מפרש את יציאת מצרים כלימוד הצורך ואפשרות התיקון על ידי אימוץ מצוות צדקה. הבנת כוחה ומהותה של הנתינה יש ותביא ליציאה ממצרים שבתוכך. ואלו דבריו:
"וְעִקַּר הַתִּקּוּן שֶׁל גָּלוּת מִצְרַיִם הוּא עַל – יְדֵי בְּחִינַת יוֹסֵף, כַּמְבֹאָר בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, שֶׁעִקַּר גְּאֻלַּת מִצְרַיִם הָיָה עַל – יְדֵי יוֹסֵף, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ וְכוּ"', הַיְנוּ כִּי יוֹסֵף הוּא בְּחִינַת צְדָקָה לַעֲנִיִּים הֲגוּנִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, "וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אֶחָיו". וְעַל – כֵּן נִקְרָא יוֹסֵף הַצַּדִּיק בְּחִינַת צַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן,
הַיְנוּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהִנָּצֵל מִמְּרִירוּת הַשִּׁעְבּוּד שֶׁל בִּלְבּוּל הַמְדַמֶּה שֶׁהוּא בְּחִינַת גָּלוּת מִצְרַיִם כִּי אִם עַל – יְדֵי שֶׁמַּרְבִּין בִּצְדָקָה לַעֲנִיִּים הֲגוּנִים וְאָז נִתְתַּקֵּן כָּל מָמוֹנוֹ וּמְאִירִין הַגְּוָנִין שֶׁבְּכֶסֶף וְזָהָב, שֶׁהֵם גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, שֶׁעַל – יְדֵי זֶה נִכְנָע הַמְדַמֶּה כַּנַּ"ל:
וְזֶה בְּחִינַת גֹּדֶל הָעֲשִׁירוּת שֶׁזָּכוּ יִשְֹרָאֵל בִּיצִיאַת מִצְרַיִם, כִּי זָכוּ בְּכֹחַ מֹשֶׁה, שֶׁהוּא הַדַּעַת, לְגַלּוֹת וּלְהָאִיר הַגְּוָנִין שֶׁבְּכֶסֶף וְזָהָב.
וְעַל – כֵּן לֹא יָצְאוּ מִשָּׁם עַד שֶׁנִּצְטַוּוּ לִשְׁאֹל מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶּסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְֹמָלוֹת, כְּדֵי לְהוֹצִיא הַמָּמוֹן וְהָעֲשִׁירוּת מֵהַמְדַמֶּה, מִפַּרְעֹה וּמִצְרַיִם וּלְהַחֲזִירוֹ אֶל הַקְּדֻשָּׁה, דְּהַיְנוּ לְיִשְֹרָאֵל.
שֶׁאֶצְלָם מְאִירִין הַגְּוָנִין עִלָּאִין שֶׁבְּכֶסֶף וְזָהָב, כִּי אֵין הַגְּוָנִין מְאִירִין אֶלָּא אֵצֶל יִשְֹרָאֵל
וְעַל – יְדֵי זֶה דַּיְקָא יָצְאוּ בִּבְחִינַת "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל", 'בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל' דַּיְקָא, שֶׁעַל – יְדֵי הָרְכוּשׁ גָּדוֹל, עַל – יְדֵי זֶה בְּעַצְמוֹ יָצְאוּ, עַל – יְדֵי שֶׁזָּכוּ לְגַלּוֹת הַגְּוָנִין שֶׁבְּכֶסֶף וְזָהָב שֶׁהֵם גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא, שֶׁעַל – יְדֵי זֶה נִכְנְעוּ הַקְּלִפּוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת כֹּחַ הַמְדַמֶּה, בְּחִינַת פַּרְעֹה וּמִצְרַיִם. וְאָז יָצְאוּ מִשָּׁם כַּנַּ"ל."
ר' נחמן מלמד על קריאה סמלית, צו השאלת הכלים כהצבת אתגר המאפשר לאדם ללמוד כיצד ביכולתו לתקן ולהתמודד בפיתויי החומר.

בהגדה של פסח נוהגים לומר 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים' – לכן, בכל שנה ושנה בקריאת פרשת סיפור יציאת מצרים וכך בכל ליל סדר, חייב האדם לברר ממה השנה עליו לצאת, מהי העבדות עמה עליו להתמודד וכיצד ייצא מן המייצרים .
לימים במעמד הר סיני יצווה העם 'לא תחמוד', האם במהותה של החמדה נמצא הטיעון 'מגיע לי, כי…', כיצד נבחין מתי הטיעון הוא רק תירוץ, מתי כבר נצא ממצרים.