שמות יג,יז-שמות יז,טז

וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי ישְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי ישְׂרָאֵל מִי יתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַים בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא: וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם: (שמות טז,ב-ה)

שיחה מוזרה מתנהלת בפסוקים אלו. בני ישראל רוצים לאכול. ה' רוצה ללמדם תורה – מערכת חוקים והוראות. לשם כך הוא מוכן להאכיל אותם. מכאן רק צעד אחד למחשבה שהרעב יזום על ידיו, הוא נעזר בו ככלי חינוכי. אם אין הדבר כך, מדוע ה' מוליך אותם במדבר שלשה ימים ללא מים, (טו,כב) מדוע אינו דואג להם למזדון עתה, כשהצידה שלקחו ממצרים תמה, מדוע חסרים להם מים ברפידים (יז,א) מדוע הם רעבים בקברות התאווה (במדבר יא,ה) וצמאים במי מריבה (שם, כ,ג). פרטים רבים אלו מגלים שיש כאן עקרון –ה' הוציא את ישראל למדבר תוך שהוא גורם להם להאמין שהוא פורש עליהם חסותו וממילא לוקח אחריות, מתחייב להעבירם את המדבר בדרכם אל הארץ. כשהם כבר במדבר, כל הגשרים אל מצרים נותקו והם אינם יכולים עוד להתחרט או אז מתגלה שהמזון אינו ניתן אל אם כן יעמדו ישראל בדרישות מסוימות. בראש ובראשונה – יפנו אל ה' , יזעקו. בנוסף – החוק והמשפט שנרמזו ולא פורשו בפרשת מי מרה – וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַים מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה: וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה: וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּים וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ: (שמות טו, כג-כה)

אחר כך החוקים המפורטים המוזכרים בפרשת המן, וכגולת הכותרת למפעל החינוכי : התורה עצמה. כדאי לזכור שבמצרים לא דובר כלל וכלל עם בני ישראל על קבלת תורה ועל הר סיני. כל שנאמר היה – לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי ישְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָים: וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַים אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (שמות ג,טז-יז)

מסתבר אם כך שהיו לאלהים מטרות אחרות, נסתרות, ולשמן מוכן היה לגרום סבל לישראל. ואכן התורה מצהירה על כך בגילוי לב – וזכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא: וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יחְיֶה הָאָדָם:שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה:וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ: (דברים ח,ב-ה)

הטוב והרע שפקדו את ישראל במדבר נגרמו כדי לחנכם. צריך לזכור את הרקע – בני ישראל היו עבדים. בעייתה העיקרית של העבדות היא פנימית, לא חיצונית. האדון, הכח החיצוני, הוא הקובע את החוק. ממילא, העבד אינו מפתח כלל מושג של חוק, נורמה, גבול. עבורו המצב הנכסף הוא שבירת העול. אבל מה יעשה אז ? האם ייקח אחריות לגורלו ? האפשרות הסבירה היא – הוא יסחף לניהיליזם חסר כל מיקוד, לא נבון ולא מוסרי. מבחינה זו, מצרים כשמה כן היא – מיצר, סמל לשעבוד, בית העבדים. ככזו, היא העניקה יציבות , סדר ומשטר לעמים הכפופים לה. האתגר העומד לפני ישראל, ובעצם – לפני אלהי ישראל – האם יוכל להתחרות באלהי מצרים . כלומר: לברוא עבור עמו עולם של חוק וסדר, גבולות ונורמות, שיבואו מתוך בחירה של בני חורין. ואולם אי אפשר שמי שהיו עבדים עד לפני חודש, כבר יהיו בשלים לבחור בכוחות עצמם. נדרש כאן תהליך הכשרה. אלהים הביא את ישראל אל מרגלות הר סיני שלשה חודשים לאחר היציאה ממצרים. בדרך לשם הקנה להם התנסות ראשונה עם חוק במרה, במן וברפידים.

ישראל מצידם, מחפשים משהו אחר. אכן, במישור האחד הם רוצים אוכל. אבל במישור שני הם מחפשים את האלהים. הם רוצים שהאל המושיע והמיטיב יתגלה. רעיון החוק הוא זר וחדש, אבל הרצון לקשר אישי עם המנהיג הסמוי הוא ראשוני הרבה יותר.משה ואהרון, המתווכים בין העם לבין ה', מודעים לפער בין רצונותיהם וכך ניתן להבין את התנהלותם לאורך הפרק-

(ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי ישְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָים:וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה' בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל יְקֹוָק וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ:

(ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ ה' אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל ה':

(ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי ישְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי ה' כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם: וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד ה' נִרְאָה בֶּעָנָן:

משה ואהרן משתדלים לצמצם את תפקידם ככל היותר, ולהעמיד את העם מול האלהים. תחילה הם מנסים להרגיע את העם בהבטחה כללית, מעורפלת, אחר כך, כשהעם לא נרגע,בפסוק ח, משה מבטיח באופן קונקרטי בשר ולחם. אולם בפסוק ט' משה מדבר על משהו אחר – התגלות. 'קרבו לפני ה'. ההתגלות באה, ואין בדברי ה' חידוש. אולם ישראל נרגעים. משה הבין ללבם – הם רצו לוודא שה' שומע אותם ועונה להם.בתורה שקיבלו ישראל בפרשת המן, מתבלט עניין המידה והשיעור. ישראל הצטוו לאסוף מידה עחת – עומר לכל אדם. (טו,טז) באופן פלאי, גם מי שרצה לחרוג מהמידה לא הצליח.(פסוק יח), הם הצטוו לאכול בפרק זמן מסןים – בלילה. (יט) גם כאן לא היה בידם להפר את ההוראה (כ). בשבת, כל החוקים הללו נשברו – אבל באופן מסודר ועקבי. הם לקטו ביום ששי מנה כפולה, לא לקטו בשבת, השאירו מיום ששי לשבת מן והוא לא נפגע. כך מתחילים ישראל לקנות להם מושגים של מידה, קצבה, גבול. עולם של גבולות ובתוכו שפע הוא הממד המתווך בין האל לבין עמו, כך תהיה גם התורה, כך יהיה גם המשכן.