"וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים: וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם: … וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" (שמות יב, לג-לט)

פסוקים אלו מעידים על היציאה החפוזה של ישראל ממצרים. המצות, בצק שלא ניתן לו די זמן כדי לתפוח, מבטא חפזון זה. גם דרך אכילת קורבן הפסח, השה שכל ישראל נצטוו לשחוט לצלות ולאכול בלילה זה מבטאת את הידיעה שגירוש פתאומי צפוי –

"וכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן" (יב,יא).

הסיפור שמספרים פסוקים אלו הוא של עם חלש שאינו קובע את סדר יומו אלא מקבל אותו מידי החזק; עם פליטים אשר אינו יוצא לחרות אלא מגורש אליה. תיאור זה תמוה מנקודת המבט הכוללת של הסיפור המקראי. הלא נמצאנו למדים בפרשה הקודמת שלכל אורך הדרך מוכיח ה' את עליונותו על המצרים, ומדוע אפוא הוא מניח לעמו להיות מגורש באופן מעליב כל כך ? זאת ועוד, תאור זה עומד בסתירה לדברים אחרים שנאמרו בפרשתנו על היציאה –

" וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם:" ( יב, מא-מב)

לאמור: בני ישראל יצאו בדיוק בזמן המתוכנן לכך מדורי דורות, ליל היציאה הוא ליל שמורים – השמור ומיועד לכך. החזרות בפסוקים אלו על המלים 'ויהי' ו'הוא' ועל מנין השנים והבטוי המליצי – 'צבאות ה" מדגישים את האופי הנכבד, החגיגי של היציאה, הנראית כאן כתהליך מתוכנן ומכובד בעל אופי חגיגי. מעין התיאור בתהלים קי"ד "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז…הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס".

ואכן בפסוקים הקודמים מוזכר שבמסגרת ההכנות ליציאה שאלו בני ישראל משכניהם המצריים כלי כסף וזהב ובגדים, שכן ה' רצה שיצאו ממצרים ברכוש גדול. ענין זה היה כנראה חשוב לה'. הוא הוזכר עוד בהבטחה לאברהם (בראשית טו,יד) ובמפגש הראשון עם משה בסנה (שמות ג,כב), מי שיוצא בזמן מתוכנן וברכוש, הרי הוא כפועל שסיים עבודתו ויוצא עם שכרו ולא כפליט הנס על נפשו מעושקיו.

בעקבות המהר"ל מפראג בספרו גבורות ה' אני רוצה להעמיד את החפזון והבהילות כענין עקרוני ומהותי ולא טכני. בפועל, אכן יכול היה ה' להוציא את ישראל ברגע שיחפוץ, אולם הוא נתן להם להיות מוצאים, ונתן להוצאה החפוזה ביטוי במצות ובאופן אכילת קורבן הפסח, כדי לומר כך משהו על אופיה של הגאולה ממצרים. אנו מכירים בחיים הפרטיים והציבוריים שינויים הנעשים באופן תהליכי, אבולוציוני. תהליכים אלו מתאפיינים בכך שהם מתפתחים באופן הגיוני, עקבי, צפוי. תהליך כזה זקוק לזמן – זהו מרחב המימוש שלו. אנו מכירים גם פה ושם מאורעות מהפכניים, רבולוציוניים. הללו אינם צפויים, כלומר לא השכלנו לחשוב עליהם, להכניס אותם לאמות המידה שלנו, פעמים רבות מכיון שאלו מאורעות הגדולים מאתנו. מהפכות מתאפיינות בדרך כלל בעוצמתן; כמו כן במהירות התרחשותן, מרחב ההתממשות שלהן הוא עוצמה- והיא באה במקום משך הזמן. מנקודת המבט האלהית , הגאולה צפויה ומתוכננת, ואפילו התאריך קבוע 'ליל שמורים'. אולם מבחינת האדם הגאולה אינה תהליך אבולוציוני אלא רבולוציוני, אינה התפתחות עקבית, הכרחית, גזורה מראש אלא הפתעה סוחפת הכופה עצמה.

כך ניתן להסביר את האיסור החמור על אכילת חמץ. חמץ הוא קמח שנוספו לו מים, חום התנור וזמן –לאפיה ולתפיחה. כשהלחם תופח אין לזעזע אותו, וכך בתהליך שלו ומתוכנן נוצר לחם, המסמל תרבות, כך גם מתפתחת תרבות – בשילוב של חומרי גלם, מיכשור וזמן שקט. אולם בעיתות חרום, בזמנים יוצאי דופן, הדרישה להתפתחות שלווה היא חמץ – מחמיצה את שעת הכושר. בשעות אלו יש לאפות את הבצק בחפזון. עוד תגיע השעה ללחם, הלא על שכמם עומסים בני ישראל גם את הרכוש שלקחו ממצרים, כי עוד תגיע השעה לפתוח את האוצרות ולהשתמש בם, ליהנות מהישגי התרבות המצרית, אולם לא עתה.

במקום אחר בתורה (דברים ט"ז, ג) מכונות המצות "לֶחֶם עֹנִי". המהר"ל מעלה את התמיהה, כיצד הפכנו לחם עוני למאכל מרכזי בסעודת החג, סעודת ליל הסדר ותמצית תשובתו היא – העני הוא מי שאין לו אלא את עצמו, אין הוא צמוד לרכוש, על כן הוא קל תנועה, הוא זה הנענה בנקל לקריאה לצאת, ללכת אל הלא נודע. החרות היא עניה. עוני זה מהווה בסיס לעושר הכלכלי והתרבותי הנרכש לאחר זמן.