וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם.
פרשת משפטים, כשמה כן היא, עמוסה דינים ופרטים. שלל חוקים ממגוון תחומי חיינו.

השבת אבידה, נזקי רכוש, יחסי הורים וילדים במובנן המשפטי, מאכלות אסורים ועוד..
לפני כל המשפטים עומדת מילה 'ואלה'. ובראשה אות 'ו'. ו' החיבור.

כאילו לבוא ולומר, כל הדברים האלה שאתם רואים כאן, מחוברים לכל מה ששמעתם בשבוע הקודם. בעשרת הדברות של פרשת יתרו.

על אף הניגוד במנגינה בין מעמד הר סיני על כל הודו והדרו, לבין הסעיפים ותת הסעיפים של חיי המשפט של עם – הדברים מחוברים, ואחד הם. מחוברים ב- ו' – כוחה של אות.

פרשת משפטים, מורידה אותנו מראש ההר, אל החיים האמיתיים המתנהלים למרגלותיו. פורטת אמירה נרגשת של נעשה ונשמע, לפרוטות קטנות שאפשר להשתמש בהם בחיי היום יום. אתגר גדול להוריד את התורה מהר סיני, אל החיים. אתגר בימיו של משה, ואתגר לא פחות בימינו.

מה קורה כשהתורה נמצאת בהר סיני, ואנחנו מנסים להוריד אותה אל המאה ה – 21. איפה פוגשים את הוויית חיינו השור והבור שבפרשה, איפה פוגשים את נפשנו דיני העבדות, והעולם הנבנה בין נשים לגברים.

כיצד אנחנו מצליחים להיות קשובים – לקריאה הועלה מתוך הפרשה 'ואנשי קודש תהיון לי..', לאמירה החברתית העמוקה של 'אם כסף תלוה את עמי..' ו'כל אלמנה ויתום לא תענון..' כאשר השפה, ולפעמים גם המנגינה והתוכן, נדמה שבאים מעולם שונה.

מבקש להציע שתי תשובות:

אחת. קשורה בעולם הפרשנות, איך אנחנו מפרשים את הפסוקים.

שניה. תודעתית. באיזה אופן ניגש לקריאה של הדברים.

דיבר הכתוב בהווה

תשובה אחת, נמצאת בעולם הפרשנות – דיבר הכתוב בהווה.
בפרשה מופיעים הדינים הבאים לגבי שור וחמור.
לג וְכִי-יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר, אוֹ כִּי-יִכְרֶה אִישׁ בֹּר–וְלֹא יְכַסֶּנּוּ; וְנָפַל-שָׁמָּה שּׁוֹר, אוֹ חֲמוֹר. לד בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם, כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו; וְהַמֵּת, יִהְיֶה-לּוֹ.

המשנה, שפוסקת פסוקים אלו להלכה, מרחיבה ומתאימה אותן למציאות חייה.

אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור ולהפרשת הר סיני ולתשלומי כפל ולהשבת אבידה לפריקה לחסימה לכלאים ולשבת וכן חיה ועוף כיוצא בהן אם כן למה נאמר שור או חמור אלא שדבר הכתוב בהווה?
(משנה מסכת בבא קמא פרק ה)

כל הדינים של שור וחמור, נכונים לכל סוג של חיה אחרת, כך פוסקת המשנה.
דיבור הכתוב בהווה, אינה רק אמירה, שהתורה התייחסה למציאות אותה היא מכירה, אם כך יכלו להשתמש בביטוי אחר, דיבר הכתוב בקיים, או במצוי, במה שהיה להם באותה התקופה. בהווה משמעו שהכתוב דיבר גם אל ההווה שלנו, וממילא כך אנחנו צריכים להבין אותו. (תודה לחברי ליאון וינר-דאו, על הלימוד סביב הביטוי הזה)

ממילא המשנה לא מסבירה למה התורה השתמשה בשור וחמור, אלא מסבירה לנו, איך היא בתור משנה – מרחיבה את הדברים – והסיבה היא, שהם חייבים להיות מותאמים להווה שבו המשנה חיה. כי האמונה היא שהתורה – מדברת גם אליה, ואלינו, גם אל ההווה הזה.

'קריאת' התורה

תשובה שניה, נמצאת בעולם החוויה – ללמוד וללמד באופן שבו הדברים נוגעים בנו.

לדעת שהדברים לא אמורים להישאר בתוך הכתוב עצמם. להבין שקריאת התורה, היא קריאה אלינו, שניתן לה להיכנס, ולפגוש אותנו עמוק עמוק בתוך חוויות חיינו.
כאן אני מבקש לשתף בקטע מקסים בעיני – שכתב בארי צימרמן.

"ויך את המצרי"

אני עומד והם יושבים, אני מורה והם תלמידים, אני ישראלי והם ישראלים, אבל אמא שלי עלתה מקישינב בשנת 1936 ואמא של קסניה או קטיה או דימה עלתה מקישינב בשנת 1992, כך שהם (בני 19 ו 20) גם "רוסים" ואני לומד איתם תנ"ך במסגרת "המכון ללימודי היהדות" (קורס "נתיב") והיום אנחנו לומדים על דרכו של "נער בוכה" מן התיבה אל ארמון פרעה, אל "ויצא אל אחיו", "ויך את המצרי", "למה תכה רעך" ו"איש מצרי הצילנו מיד הרועים".

כשבת פרעה העניקה לנער הבוכה את השם "משה", אני אומר להם, היא סימנה אותו בתור זר, מי שבא מן המים, שאינו מפה, שלא נולד כאן. אני כמעט אומר: "עם מבטא שונה", אבל אני נזהר. כשמשה רואה "איש מצרי מכה איש עברי", אני אומר, הוא צריך להחליט מי הוא יותר: מצרי או עברי? וכשהוא מכה את המצרי, אני אומר, הוא בעצם מכה את המצרי שבתוכו.

אני מביט בתלמידיי. האם הם כבר מרגישים שמשה הוא משל, שהם הנמשל? "מי שמך לשר ושופט עלינו?", אומר האיש הרשע למשה הנוזף בו, או, בלשון אחר, אני אומר לתלמידיי, האיש העברי שואל את משה: מי אתה? בתור מי אתה מדבר אלי? ואני מסתכל בהם ורוצה שהם ישאלו: מי אנחנו? בתור מי אנחנו מקשיבים לך? וגם: מי שמך לשר ושופט עלינו? והם לא אומרים דבר, הם שותקים. אנחנו מגיעים עם משה למדיין, פוגשים בבנות יתרו, השבות אל אביהן ומספרות: "איש מצרי" הציל אותנו, ואני שואל: איך הן יודעות שהוא איש מצרי? ומיד התשובות: בגלל הלבוש, בגלל ההתנהגות, ואני אומר: בגלל המבטא, ומחכה שהאסימון (שהם כבר לא זוכרים את הטלפון הציבורי אליו שולשל) כבר ייפול. והם שותקים.

מה גדול הפיתוי לומר להם: זה לא מזכיר לכם משהו? לא מזכיר לכם אתכם? הרי אתם כל כך דומים למשה הזה, העברי והמצרי, המעורבב, התוהה על עצמו ועל זהותו. אבל איני אומר. אני מתאפק. השיחות השקטות המתנהלות בלבו של התלמיד אינן פחות חינוכיות מן השיחות הגלויות, אני לוחש לעצמי, אף ש-לך תוכיח שהן אכן מתקיימות.

והנה לקראת סוף השיעור, קורה שדימה או סרגיי או ולנטינה מצביעים ואומרים: גם אצלי זה כך, ואני מחייך ונענה להם ושיחה קצרה מתנהלת ושוככת. וקורה, הרבה פעמים, שאיש לא מצביע. השיעור מסתיים, אני מוחק את משה והתיבה מן הלוח, המולת ההפסקה כובשת את החלל, השיעור נמוג, כביכול, אל תוך השכחה, כדרכם של שיעורים.
בספר "שמות" ממשיך משה להכות את המצרי.

לפעמים אנחנו לוקחים את הדברים אלינו, ולפעמים זה נשאר בספר.

כשקראתי את הדברים, נזכרתי בטיול שעשינו כשהייתי ילד. היינו במכרה זהב, ובפתח היו מונחים מטילי זהב גדולים, עם שלט שמבטיח שמי שמצליח להרים אותם ביד אחת, מוזמן להרים ולקחת איתו.

מסתבר, כשגם הדברים הכי טובים בעולם מונחים לפניך, לפעמים החלק הקשה זה להרים, ולקחת את הדברים אליך הביתה.

"אֲחַזְתִּיו, וְלֹא אַרְפֶּנּוּ–עַד-שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל-בֵּית אִמִּי, וְאֶל-חֶדֶר הוֹרָתִי".
(שיר השירים, פרק ג')

שבת שלום, דני.