ברית נכרתה בשבת שעברה, בין העם לאלוהיו.
אירוע מפעים בגדולתו ועוצמתו: "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר… וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" [כ', ט"ו].

החוויה הייתה עוצמתית ומטלטלת, חרדה התעוררה בחייהם של בני ישראל והם נסוגים, עומדים מרחוק.
הם מבקשים לשמוע את התורה, את ההזמנה לברית, אך מעתה רק בתיווכו של משה.
זה גדול מידי, חזק מידי לקבל את זה כך ישירות מהשמים.
"דבר אתה עימנו ונשמעה ואל ידבר עימנו אלהים פן נמות" [כ', ט"ז].
משה מרגיע אותם "אל תיראו"…

מסוגל הוא לנוע בין העולמות. הוא ניגש אל הערפל כי שם האלוהים… ולאחר החוויה הטרנספורמטיבית הזו אנו פוגשים אותו בפרשתנו כשהוא מלמד אותם משפטים וחוקים.

במאמץ ובדקדקנות נבנים עוגנים באדמת החיים לאחר אותה ההמראה לגבהי החוויה המיסטית השמימית.
העיסוק בפרטי החוק והסדר לא נמשך זמן רב והפרשה מסתיימת כשחוזרים אחורה בזמן שוב אל החוויה הגבוהה, אל משה והחבורה הקרובה אליו, אהרון, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל אשר מתעלים וזוכים לראות מראה גבוה.

אנו קוראים על משה הממשיך במסע ומגיע אל פסגת ההר: "ויבוא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה".

אני מתבוננת בפרשה כשעל שולחני דלוק נר נשמה לזכרה של ביתי רות ממנה נפרדתי היום לפני חמש עשרה שנה.
הלכנו יחד במסע החיים כמעט שתים עשרה שנה ובסוף ימיה זכיתי ועלינו יחד אל ההר.
וההר מכוסה בשקדיות פורחות של חודש שבט, קולות שקטים של תפילה ואהבה, "וכעצם השמים לטוהר"… ראינו מראות גבוהים, נמצאנו בתוך הערפל, עד אשר באוזני שמעתי אותה אומרת לנו "שבו לנו בזה…"
רות עולה אל ההר ויכס הענן את ההר…
ואני יושבת בזה, מחכה, כיהושע שנטה את אוהלו באמצע הדרך והוא בציפייה למורו עד שישוב, ארבעים יום וארבעים לילה.

הלכתי אצל מי שהציע לי יותר חיים.
הלכתי אצל אלהים
הציע לי את כל החיים
רציתי יותר רציתי את כל החיים.
יונה וולך

מה מתרחש בנפשו של אדם שעבר אירוע שיש בו נוראות והדר, מה משתנה בחייו של מי שעבר חוויה שמרעידה ומטלטלת את יסודות הנפש, את המובן מאליו של הקיום?
בתחילה, ההלם והגעגוע מותירים את האדם בחיכיון… בהמתנה שישוב המצב לקדמותו,
עד אשר ישנה פתאום ההבנה הפשוטה הזו, אותה ביטא דוד המלך כשאיבד את ילדו,
"אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי" [שמואל ב, י"ב, כ"ג].

דרמה שלמה מתרחשת על במת החיים… ישנו הצורך בסדר ומשפט, מגיע גם הכאוס של פולחן העגל, נשברים הלוחות… והבית, משכן ה' מבקש להיבנות.
האדם מוצא את עצמו מפענח את חידת המראה הגבוה אותו הוא ראה, והאירוע המכונן בו הוא נכח נותן צורה חדשה לאישיותו, לחייו.

מתוך הווייתי ביום זה של זיכרון פגשו עיניי את האמירה בפרשתנו "ועבדתם את ה' אלוהיכם וברך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך, לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא" [שמות כ"ג, כ"ה-כ"ו].
ואני שואלת, האם?
ואם כן, מה זה אומר?
המחלה, השכול, מקורם בכך שלא עבדנו את ה' נאמנה?
רבות נכתב על שאלה זו של משמעות הסבל והמוות בחיי האדם.
נראה כי שאלת ה"למה?" שזועק איוב כלפי שמיים וזועק כל מי שחווה את ההפתעה הכואבת הזו בה התהפכו פתאום חייו והוא מחפש תשובה, הינה שאלה שמונחת ביסודו של הקיום האנושי.
הצעקה חייבת לצאת מגרונו של האדם וזכות גדולה היא לכולם כשהיא אכן נשמעת.

כמה טוב הוא כשישנה האוזן, כשמתקיים המרחב שמאפשר להם לכאב ולשאלה לנוע ולחפש מנוח לנפשם.
וכך, לאחר שהתדהמה זוכה לביטוי ונוראות השבר מקבלים שפה ומקום מתפתחת אצל האדם היכולת להכיל את הטלטלה באופן שיאפשר חיים ותהיה תנועה.
אולי נכתבה אמירה פשוטה ובהירה מסוג זה כדי לתאר לנו את הכמיהה העמוקה לטוב, לאיזון ולבריאות… אולי…
אני מוצאת שתבנית זו המתבוננת על הסבל כמציאות שיש להסביר אותה במונחים של סיבה ומסובב מקשה עלינו, ולעיתים אף גורמת לנוקשות, אשמה ותקיעות.

אמנם, ודאי הוא שמוטלת עלינו האחריות להתבונן ביושרה ובעיניים פקוחות על מעשינו ולדייק בפעלינו אם יש בהם החטאה לשורש נשמתנו או אף פגיעה בגופנו, אך נראה לי כי שאלות הפותחות שיח מסוג: לאן מובילה אותי החוויה הזו? מה אני לומד ממנה? איזה אדם אני לאחר שהתנסיתי בה ואיך ברצוני להמשיך ולחיות, תהיינה שאלות הפותחות פתח לשינוי, להפתעה וללידה של חיים מתחדשים.

על חיפוש המשמעות, נוכחות מלאה ועל מבט שלוח אל העתיד ומבקש לגדול ולמצוא טעם בחיים זכיתי ללמוד מביתי, רות, מהדרך הקצרה הארוכה בה טיפסנו יחד במעלה ההר.

אני בוחרת לשתף אתכם בקטע מתוך יומנה של רות, אותו כתבה עשרה ימים לפני מותה, כשהיא בבית במיטתה, גופה הולך וקטן ונשמתה נוכחת ומאירה.

ברכתי היא שכל אחד מאיתנו, במקום בו הוא נמצא, עם ההר והענן הפרטיים שלו ימצא את הדרך והתורה שיאירו את חייו.

י"א שבט התשנ"ז 18.12.96

אתמול הרגשתי ממש לא טוב. וגם כמה ימים לפני. ואתמול בלילה ישנתי כל כך טוב וקמתי רק פעם אחת בלילה. וכנראה היום בגלל זה הרגשתי הרבה יותר טוב. היה לי כל כך הרבה כוח והרגשתי שאני חייבת להספיק כ"כ הרבה בגלל שאני לא יודעת מה יהיה מחר, היום זה היה הפעם הראשונה שהבנתי את זה שאומרים שאלוהים לא אומר לנו מתי נמות כדי שנרצה להספיק ולעשות כל יום כמה שיותר דברים. אז ברור שאני לא מתכוונת ממש, עכשיו לזה שאני יכולה למות כל יום, כלומר, כן, אבל פחות. אני יותר מתכוונת לזה שאני לא ירגיש טוב. אז אם היום אני מרגישה טוב אז כדאי לי לנצל את זה עד הסוף כי אני לא יודעת מה יהיה מחר, ואני לא יודעת איך אני ירגיש מחר ואני לא יודעת כלום על מחר. ותמיד לא הבנתי למה זה טוב וזה גרם לי לחשוב שאני צריכה לפחד, אבל עכשיו אחרי שזה קרה לי כל כך ברור וכל כך חזק וכל כך משמעותי אני מבינה את זה כ"כ טוב שזה נותן לי כ"כ הרבה מרץ וכוח להמשיך הלאה ולנצל כל רגע באותו רגע ולא לחשוב כ"כ הרבה הלאה. אלא לחיות כמה שיותר בהווה ולא בעתיד. כי ככה נהנים הכי הרבה מהחיים, לדעתי, וגם נראה לי שמפיקים את המירב האפשרי, הכיף והטוב שאפשר לעשות.

ולכן היום הספקתי לעשות כ"כ הרבה ואני כ"כ שמחה על שהספקתי לעשות את זה ועכשיו לא משנה לי מה יהיה מחר, בינתיים אני שמחה על היום כ"כ כי זה מה שלמדתי שאני צריכה לעשות – לשמוח על אותו רגע טוב באותו רגע שהוא ולא לחשוב כ"כ הרבה על העתיד.

הוי… אני כ"כ שמחה היום יש לי כזאת שמחה בלב אני מרגישה כאילו הלב שלי מלא אור ושמחה וחיים. אני כל כך שמחה שלמדתי את זה כי זה הוסיף לי כל כך הרבה, ואני בטוחה שזה יעזור לי כל החיים וכל הזמן.

יהי זכרה ברוך.

שבת שלום!