מעמד הר סיני הוא אחד האירועים המכוננים את הדת היהודית ואת סיפורו של העם היהודי. תיאור מתן תורה שבתורה הוא פלאי וחד-פעמי: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד. וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות יט, 19-16). הופעתו הראשונה של אלהים לפני העם לא תחזור על עצמה (ייתכן שבניסיונו לחנך את אליהו מלמד אלהים עצמו על הסיבה לכך, ועיינו במלכים א יט, 12-11), אבל מתן תורה לא הסתיים באותו רגע. לכאורה, התורה הניתנת בסיני מוגדרת ומוגבלת. כך לפחות מתאר אותה אלהים: "לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם" (שמות כד, 12), אבל לא כך הבינו זאת חז"ל. ריש לקיש, למשל, מפרש את הפסוק הזה כך: "לוחות – אלו עשרת הדברות, תורה – זה מקרא, והמצוה – זו משנה, אשר כתבתי – אלו נביאים וכתובים, להורותם – זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני" (בבלי ברכות ה ע"א).
כלומר, התורה שניתנה במתן תורה מכילה, למעשה, את כל החכמה היהודית מימי משה ועד ימיו של ריש לקיש. לו היה חי היום, בודאי היה כולל ריש לקיש בפרשנותו יצירות רבות נוספות. כדאי לשים לב שלמדרש זה יש שני פנים המשפיעים זה על זה באופן הדדי: "תורת סיני" מכילה גם את "תורת ריש לקיש" ובו בזמן "תורת ריש לקיש" חשובה, משמעותית, אלהית ומרגשת כ"תורת סיני". כל שיעור שריש לקיש מלמד בבית מדרשו הוא אירוע של מתן תורה, כל שיעור שריש לקיש לומד הוא התגלות של אש, עשן וקול השופר.

רעיון זה מובע גם באמנות היהודית. דוגמא נאה לכך ניתן למצוא באיורים למחזור לייפסיא (לייפציג, המאה ה-13 לערך). התמונה הראשונה נמצאת מצידו הימני של מִפתח הדפים במחזור והיא מתארת את מתן התורה בסיני: בני ישראל עומדים בתחתית ההר ומקבלים את התורה (המוזהבת) מידיו של משה.

התמונה השניה, נמצאת מצידו השמאלי של מפתח הדפים והיא מתארת את טקס הכניסה של הילד אל בית הספר, בגיל חמש: במרכז ניתן לראות את האב נושא את בנו על הידיים, עטוף בטלית; בשלב השני של הטקס, מצד משמאל, הילד עובר לשבת על ברכי המורה וזה מעניק לילדים ביצה (שהלובן שלה מסמל את טהרתם של הילדים הרכים) ועוגה עליה כתובות אותיות הא"ב בדבש; בידו של המורה ישנם לוחות לימוד הא"ב (מוזהבים); בצידה הימני של התמונה מופיע השלב האחרון של הטקס ובו לוקח המורה את הילדים אל הנהר ומברך אותם תוך השוואה בין התורה למים.

במחזור עצמו נמצאות שתי התמונות זו מול זו, כך:

העמדה זו מגלה לנו כי הצייר בחר לצייר את משה ואת המורה באותו הגובה, תוך יצירת הקבלה ויזואלית ביניהם: הר סיני מקביל לכיסאו של המורה. זו אינה רק בחירה אמנותית כי אם גם בחירה ערכית וחינוכית: האירוע החד-פעמי של מתן תורה מוצג בציור זה כחוויה חוזרת בחיי הקהילה היהודית; המורה המלמד תורה הוא ה"משה" של ימיו. התורה גם היא אותה תורה – לוחות הברית מוזהבים כמו לוחות הא"ב של הילדים. ומה בכ"ז השוני? במקום האש, העשן והקולות שרעמו בהר סיני, נמסרת עכשיו התורה בנועם ובמתיקות:

אצלנו בכפר טודרא
שבלב הרי האטלס
היו לוקחים את הילד
שהגיע לגיל חמש
כתר פרחים עושים לו
אצלנו בכפר טודרא
כתר בראש מלבישים לו
שהגיע לגיל חמש
כל הילדים ברחוב
חגיגה גדולה עורכים לו
שהגיע לגיל חמש
אצלנו בכפר טודרא

ואז את חתן השמחה
שהגיע לגיל חמש
אצלנו בכפר טודרא
מכניסים לבית הכנסת
וכותבים על לוח של עץ
בדבש מא' ועד ת '
את כל האותיות בדבש
ואומרים לו :
חביבי , לקק !
והיתה התורה שבפה
מתוקה כמו טעם של דבש
אצלנו בכפר טודרא
שבלב הרי האטלס

(יהושע סובול ושלמה בר)