"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר. וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות י"ט, א-ו)

הפסוקים הללו, בפתח פרק יט' בספר שמות, הנאמרים למשה טרם רדתו אל העם להכינם למעמד הר סיני, הם הצעה של אלהים לברית. כיוון שאנו נוטים, בקוצר הבנתנו, לראות בברית הסכם הדדי, הגישה המקובלת היא לראות זאת כך: אנחנו נשמור את בריתו ובקולו, ובתמורה לכך נהיה סגולתו, ממלכת כהנים וגוי קדוש.
זו הפעם הראשונה במקרא בה מוזכרת המילה 'סגולה'. רש"י מפרש אותה כ"דבר חביב" ו"כלי יקר ואבנים טובות שמלכים גונזים אותם". הסגולה היא דבר יקר ערך, בבעלות בלעדית של בעליה. נראה כי מכאן צמחה העמדה השטחית, המתנשאת (אולי גם הקירבה לפסוק " וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים" תרמה לכך) לפיה עם ישראל מועדף על פני כל העמים האחרים, עם נבחר.
אבל 'נבחר' לְמה? מכֺח מה?
סגולה היא דבר יחודי. לכל יסוד בטבע יש ערך סגולי. אני מאמין שגם לכל אדם יש סגולה משלו. הסגולה הזו מחייבת – מכח סגולתו שיש בו, הוא מסוגל למשהו שאין ביכולת זולתו. עליו להסתגל אל סגולתו ולהוציא אותה מהכח את הפועל. כדי שזה יקרה, עליו לגלות את סגולתו. זו מחוייבותו הראשונה לסגולתו.
עם שיצא זה עתה מבית עבדים, שגדל כעבד (והעבד הוא כמעט ככלי עבודה, נטול אישיות ויחוד), מהי סגולתו? איך יגלה אותה? אפשר לנסות לראות את עשר הדברות כהנחיה מחייבת – אישית וקיבוצית – כעבודה לגילוי הסגולה.

"אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" – על אדם שאין לו עמוד שדרה, סולם ערכי, גבולות וזהות משל עצמו, אנחנו אומרים כי "אין לו אלהים". לכן "אנכי ה' אלהיך " – יש לך 'אני', ומקורו אלהי. ואינך עבד עוד. יצאת מבית עבדים.
"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ" – אל תמיר את ה'אני' החופשי שלך, את זהותך האמיתית, שכבר איננה עבד, בדימוי או תדמית. אל תנהג כלפי האמיתי שבך לא בהתנשאות (אשר בשמיים ממעל) ולא בהתבטלות (אשר בארץ מתחת), "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם" – כי קל מאוד להתפתות לעבודת אלילים חיצונית (אלילי ממון, אלילי תרבות, אלילי האגו). "כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי" – חוסר נאמנות למי שאתה, לאלהיך ולסגולה שבך, יתבטא בכל מי ומה שיוצא ממך. ולעומת זאת – אם תאהב ותכבד את חירותך ואת הסגולה הפנימית , תאהב אותה ותשמור אותה, תזכה לחסד רב.
"לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא" – היה נאמן לאלהים שלך (המקור הפנימי, העמוק, שבך) וכוון אותו לדיבור והפעולה הנכונים. "כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא" – בדרך בין העומק לביטוי והמעשה בעולם, יש סכנה של עיוות וזיוף.
"זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" – זכור כי יש קדושה בחייך (את זה קל מאוד לשכוח). היא צריכה להיות נוכחת בזמן. היא צריכה להיות נבדלת וראויה לכבוד. "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ" – הבדל את הקדושה מהחולין של חייך.
"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" – לא באת לכאן מן האין. אתה המשך של משהו, של מישהו. כבד אותו, כי הוא חלק ממה שהינך. זו הקרקע שלך (האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך), ואריכות ימיך כבן חורין תלויה בזה.
"לֹא תִּרְצָח" – חייה ללא אלימות. כלפי זולתך וכלפי עצמך. אפשר לחייך ולחיי זולתך לצמוח. יש להם סגולה משלהם.
"לֹא תִּנְאָף" – היה נאמן למה שיקר לך ושלו התחייבת.
"לֹא תִּגְנֹב" – נהג ביושר. לא בערמה, לא בגניבת דעת (גם דעת עצמך) ולא בסתר. מה ששלך שלך, של זולתך שלו.
"לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר " – יש אמת, היה נאמן לה. כשאתה בונה מציאות של שקר, אתה בונה גם לעצמך וגם לזולת, מציאות של שקר.
"לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" – איך אפשר לאסור על מישהו לחמוד? הרי זו תנועה פנימית, של הלב המשתוקק, ולאו בהכרח פעולה בעולם. זה משהו שבין אדם לבין עצמו. מי יכול לדעת מה נחמד בעיניו פרט לו עצמו? ומה הפשע בכך שאדם חומד? איזה נזק נעשה בעולם מכך שהוא חומד מה שאינו שלו? אולי יש כאן תובנה עמוקה ש"תנועת הלב" הזו היא שורש כל הרע. למה, באמת, בני אדם עוברים על "לא תרצח" "לא תנאף", "לא תגנוב", "לא תענה ברעך עד שקר"? האם לא בגלל שהם חומדים משהו שאיננו שלהם? ההכרה שלזולת יש את שלו, היא גם הכרה במה שיש לך. אי אפשר לבנות זהות ואי אפשר לגלות סגולה יחודית, ללא גבולות. הכר את הגבולות שלך ושל זולתך וכבד אותם.

כשמסתכלים על כל המבנה החזק הזה, רואים שהוא מקיף את כל מה שבונה אדם – ההכרה, הזכרון, הדיבור, תנועת הלב, הגבולות, המעשה וההימנעות, כמו גם ההבנה של מקורם העמוק. זו הצעה לעבודת חיים.
וחשובה גם העמדה שממנה נובעת הנכונות לעבודה הזו – "ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה ויתייצבו בתחתית ההר" – התייצבות מלאה, זקופה, מול נוכחות שהיא הר, אבל בנוכחותנו המתייצבת מולה היא משתקפת גם בתוכנו.

תלמידי הבעל שם טוב אמרו משמו ש 'אם זוכים ישראל שמקדשים עצמם בתורתו ומצוותיו, שומעין תמיד קול ה' מדבר, כמו במעמד הר סיני".
יהי רצון שנגלה את הקול הזה, ונשמע לו.