בין התמונה המרהיבה והנוראה הזו של ההר העשן, קולות ולפידים במעמד הר סיני בה מסתיימת פרשת יתרו אותה קראנו בשבוע שעבר, ובין תמונת ההתגלות "כמעשה לבנת הספיר" ועלייתו של משה אל ההר המכוסה ענן "ויבוא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה", אנו נפגשים בפרשת משפטים העוסקת בדין ומשפט, הלכות הקהילה בחיי היומיום. פרשה היורדת לפרטים של פירוט הבעיות, העונשים וסולמות התעריפים.
מה זה אומר? חריפות המעברים מזמינה אותנו להתבונן על הצורה ולנסות להבין מה זה אומר לנו לגבי התוכן.
כאן המקום האישי שלי להודות שכשראיתי שזו הפרשה שעלתה ב"גורלי" לכתוב עליה.. נאנחתי..
פרשת משפטים.. אוי… עצם השם שלה.. אולי מזמינה את עורכי הדין שבינינו להתלהב ולקרוא בפלפול ובדקדקנות.. אכן, מודה, חשיבה סטראוטיפית למדי, אך אני מניחה אותה כאן בין שאר המחשבות שעלו בראשי בעודי מנסה להתמודד עם הפרשה.

גם זיכרון הילדות לא כל כך סייע בעדי.. אותן מחברות של שיעורי תורה עם הטבלאות שהיה עלינו ללמוד בעל פה, בהן ההבדלים בין עבד עברי וכנעני וכל סוגיות השור המועד, הבור ברשות הרבים והחמור הסובל… למרות שאני זוכרת שניסיתי לדמיין אז את העבדים מתוך הספרים שקראתי כ – "אוהל הדוד תום", או להבין שאכן מדובר בבור הענק שנפער לצורך בנין חדש בקצה הרחוב שלנו, אך עדיין רוחי כבדה ואני חסרת עניין ושמה לב לכך שאני חשה מצוקה, אי נחת וסוג של פחד.
בעודי מתיישבת לקרוא מחדש את הפסוקים, אני מדפדפת ומחפשת את הפסוקים היפים, כאלה שיעוררו בי ההשראה.. ואכן, יש כאלה.. אני נרגעת ומתחילה לעיין יותר בשקט.
אך עדיין אני מוטרדת וישנה המועקה שמתלווה כל העת לקריאה.

"כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים" –
לכן, ביחד איתכם אני מחליטה לעצור ולעסוק רק בטרדה הזו, להתבונן באי הנחת, לנסות ולפענח ביחד את פשר המעבר החד הזה בין העולמות הגבוהים לפרקטיקה הקונקרטית כל כך. מה פשר פרשת משפטים הזו המופיעה לה כך בין תיאורי מראות ההתגלות, האש והענן.
אולי עיון זה יעזור לי ואפטר מתחושת המועקה בקריאת פסוקים אלו של משפטים ומהכעס שעולה בי כשאני מרגישה שהתורה היהודית אינה יודעת להיות נגישה מספיק, ומהמשאלה שהקריאה בתורה תהיה רכה, עמומה ומסתורית יותר באופן שבו תורות רוחניות אחרות יודעות להופיע בעולם.
וכבר נהיה לי טוב, מזגתי לי עוד קפה.
כי זהו הקסם הראשוני שמהלך עליך כאדם, שכאשר אתה נותן רשות לשאלה להישאל ואתה סקרן לגבי תהליך החקירה והבירור, מיד אתה נמלא התרגשות ופליאה, הלב והראש נמשכים אחר השאלה וכבר לא משנה לאן נגיע, העיקר, יצאנו לדרך.
וכמו שמסתבר בעולם היהודי, אני לא לבד, יש חברותא, בקריאת המפרשים לפרשה זו, רבים מתחבטים בשאלה ומחפשים לה מענה.

"מַגִּיד דְּבָרָו לְיַעֲקֹב; חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו, לְיִשְׂרָאֵל" (תהילים קמ"ז י"ט)
אומר על זה המדרש, "מגיד דבריו ליעקב אלו עשרת הדברות, חוקיו ומשפטיו לישראל אלו המשפטים" (שמות רבה ל' ט').
כך האדמו"ר מגור בעל ה "שפת אמת": "שהראה לו בשמים שורש משפטים אלו כמו שכתוב במדרש "מַגִּיד דְּבָרָו לְיַעֲקֹב; חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו, לְיִשְׂרָאֵל" (תהילים קמ"ז י"ט) שאותן המשפטים שמתנהג בהם הקב"ה כביכול בשמים נמסרו לבני ישראל… וכמו שהדיברות הם גבוה מעל גבוה… כמו כן שורש המשפטים מדעת עליון נמשכו ע"י בני ישראל ונתלבשו במשפטים מעשיים "וזהו שנאמר" משפט וצדקה ביעקב אתה עשית "וכן היה כל ענין קבלת התורה לתקן העשייה באמצעות בני ישראל".

שורש המשפטים, שורש החוקים החברתיים הוא בעולם גבוה ועליון כשורש הדיברות שהוא גבוה והלבוש של עולם המעשה הוא לבוש… ועלינו להכיר בכך. הקוד הנמצא מתחת ללבוש הוא הקוד על פיו מנהיג ה' את עולמו למעלה ומאיתנו הוא מבקש לפעול כך למטה.
זיקה תמידית, קשר בין כל חלקי הבריאה, בין הנבראים לבוראם, בין הדיבר והמשפט…
האדם הוא יצור מורכב מהפכים. מכיל בתוכו את הסופיות, המעשיות ומסגרת עולם הגוף והחומר וכן את האינסוף, געגוע הנשמה, צלם האלוהים והרוח.
והוא כאן בעולם הזה כדי לתקן, כדי לפעול בעולם הבריאה החסר, הצריך אותו.

אז הפיצול שקיים בעולם שלנו בטעות יסודו ועלינו למצוא את הנקודה הפנימית בתוכנו, ממנה אנו מבינים שהכל אחד. שכשאנו חותמים על חוזה עם לקוח, וכשאנו פועלים פעולה למען שוויון זכויות בין בני אדם, אנו פועלים פעולה שמבטאת את צלם האלוהים שבנו, אנו עושים מעשה של התמסרות תיאולוגית. ההתחייבות שלנו למשפטים, לחוקי חברה ראויה, מקורה גבוה מאיתנו.
ופעולת התיקון בעולם המעשה נדרשת מאיתנו על ידי הבורא.
אלהים מבקש את האדם.

"והגישו אל הדלת"
אז בעצם, הפרשה נפתחת בתיאור מצבנו האנושי, במתן תשומת לב למאבקנו כבני אדם.
מצבנו כעבדים, שאיפתנו להיות בני חורין.
ולמה דווקא עכשיו?
לאחר מעמד מיסטי עצום ונורא, אדם מישראל מוצא את עצמו מתמסר באופן מוחלט לאלוהות.
למה הוא מתמסר? איזה מין עבד הוא?
האם תחושת האופוריה וההתמזגות שישנה לאחר טקס עצמתי במיוחד מחברת את האדם לנשמתו, לאמת הפנימית שלו, לייעודו, או שסגולתה הוא כשל סמי הזיה שכשהשפעתם פגה אתה מתעורר ושואל את עצמך מי אני, איפה אני, לאן הגעתי, ואז, כידוע, הדרך משם לבניית עגל זהב כתחליף לחוויה אינה רחוקה.

או אולי כן, זו החירות – עבדות מסוג מיוחד. חוויה מכוננת המקפיצה את האדם לגבהים חדשים באופן שלא היה יכול להגיע אליהם צעד צעד באופן הטבעי כאדם והוא זוכה לכך שבמקומות העמוקים ביותר, התת קרקעיים של הווייתו נצרבה תודעה חדשה, הוא עובר חוויה מתמירה וזוכה להיות עבד ה' ממש.
עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם –
עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:
עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ
"חֶלְקִי אֲדֹנָי!" אָמְרָה נַפְשִׁי (ר' יהודה הלוי)

ובוודאי שאין לחמוק מכך, שכך או כך, באומץ לב המקרא מכריח אותנו לפקוח עיניים ולהתבונן בישירות על המקומות, האנשים, הרגשות והחפצים אשר להם אנו משועבדים.
ה"ספורנו" אומר שכל עניינה של פרשת "משפטים" הוא פירוט הדיברה האחרונה "לא תחמוד" ,
שלמעלה הייתה האזהרה "לא תחמוד כל אשר לרעך" "ואלה הם המשפטים בהם ידע אדם מה הוא כל אשר לרעך".
השעבוד הגדול שיש לאדם הוא לעצמו. במקומות האלה בהם אינו יכול להנהיג את עצמו והוא רוצה את מה שיש לזולת, הוא משווה, מקנא, חומד.
והתורה מתארת זאת בבהירות רבה, בעצם העמדת הפסוקים, היא דורשת מאיתנו להיות מסוגלים להיות באופן מוחלט בחוויה עד כדי התמסרות טוטאלית של "נעשה ונשמע" ואז כהרף עין לשחרר את ההיצמדות הזו לחוויה עצמה של הקולות הנראים ולעבור לפרקטיקה של משפט, לסוגיות חברתיות, ואז גם שם לא להישאר, לא להישאב ולחשוב שזו חזות הכל, אלא לדעת להרפות, לעזוב את נקודת המבט האנושית מעשית וללכת אל הענן, לשהות שם ארבעים יום וארבעים לילה.

ומתוך כך אני מבינה שאולי עניין הפירוט המדוקדק של המשפטים תפקידו הוא גם לדייק עבורנו בני האדם את אזור המעבר הזה שליד הדלת. לתת הנחיות לנחיתה לאחר המעמד הנשגב, להנכיח את הרוח בעולם המעשה באופן שלא רק שלא תיגרם התרסקות, אלא להיפך, תישמר התנועה, וכך תתאפשר שותפות האדם בבריאה.
רצוא ושוב.
אך אני רוצה להציע גם קריאה נוספת. אולי יש כאן גם התראה, אזהרה.

פעמים רבות אנו רואים את התופעה הזו שבה אנשים עברו חוויה מטלטלת ועוצמתית כגון מוות, אסון, תופעת טבע קיצונית ,או אף לידה והם אינם מסוגלים להכילה, ואז באופן בלתי מודע החרדה וההצפה מתבטאים באופנים מגוונים והם מוצאים את עצמם למשל, בעיסוק אובססיבי בלתי פוסק בפרטים וחוקים, או לכודים במלל אינסופי, מונחים על ידי צורך בלתי נשלט ב… שליטה.

אני מבינה עכשיו קצת יותר טוב את תחושת המועקה שחשתי בגוף בקריאה ראשונה של הפרשה. התורה מספרת לי שלפעמים כל פרטי המשפטים והדקויות האלה הם בעצם מרוץ מטורף של אדם שבורח מהמוות.. שיש והעיסוק האובססיבי הזה בדינים הרבים ממית חיים. שלעיתים, זה עלול להיות סיפור על כאוס שאינו מצליח להתארגן, זה יכול להיות מצב של מי שלא הצליח לעבד מעמד גדול כהתגלות בהר סיני והוא עסוק בציד מכשפות וחישובי שן תחת שן…
ומיד עולות המחשבות המעניינות של "מה היה קורה אילו"… אילו את פרשת משפטים הייתה מלמדת אותנו דווקא המדריכה הצעירה תאבת החיים ולא המורה הצדיקה, אשת הרב, העקרה.
אולי הייתי מפחדת פחות?

גדי בחלב אימו
שמה לב לאיזור הדמדומים המבצבץ מבין הפסוקים. הצירופים שהוצמדו זה לזה: "וכל העם רואים את הקולות", "ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוהים".
העבד החופש, הדלת והאוזן, "וניגשו אל הדלת", הרצח והאלהים "והאלוהים אינה לידו" , הרוצח רוצח, אך בשגגה, אז אולי הוא מובל על ידי החוטים שהאל מושך מלמעלה. ו – "לא תבשל גדי בחלב אימו" , ארכיטיפ הכשרות.
אני מוצאת כאן רמיזה לעולם שיש בו ערבובים, למציאות בה האור והחושך משמשים בערבוביה.
"חמור שונאך", למרות ההתגלות, האורות והברקים, אנשים ימשיכו לריב, תהיה שנאה וקנאה בעולם, ובתוך כל זה עלינו לדעת להתנהל, עלינו לדעת גם לקבל את עצמנו כמו שאנחנו ובתוך כל זה לעזור לחמור של שונאנו שלא יסבול –

"ואנשי קודש תהיון לי"
אנשים, אומר הרבי מקוצק, לא מלאכים..
אני שומעת כאן הנחייה ליכולת ניהול מורכבת של המציאות, אני שומעת העמדה של רף מאוד גבוה בפנינו. עלינו להיות מסוגלים להקשיב, לראות ולפעול במציאות במספר שפות בו זמנית.
עלינו לתת מקום לשפה הארכיטיפית, התת קרקעית, שפת התוהו שלפני הסדר בבריאה להיות. עלינו לתת לה להציץ, להשאיר בתוכנו פתח, שיאיר לנו את הדרך אליה, כי היא בנו ושלנו עוד מהזמן שבו נר היה דלוק על ראשנו וראינו מסוף העולם ועד סופו..
עלינו להקשיב לשפת התורה והדיברות, שפת המילים הנאמרות למרות כל מגבלותיהן, למרות היותן כובלות בגמגום את האינסוף. אנו מחויבים במציאת המשמעות, במגע עם הנפש היוצאת בדברן.
ועלינו לדעת לפעול בעולם המעשה "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית".
זה הכל קורה בו זמנית, וזה מה שאני שומעת את התורה אומרת לי בהיותה מבלבלת אותי כל כך.
זוהי הזמנה רדיקלית לערנות תמידית. דרישה לפיתוח כלל החושים, לעידון ההקשבה, לתרגול גמישות והיענות מותאמת לצרכי הרגע. זו קריאה לסוג פתיחות והיפתחות כזו, כך שבאופן פרדוכסלי תהיה מוכן כל הזמן להפתעה, ליצירתיות, לאי נוחות שתתורגל בשדה המעשה, למבוכה בקריאת מפת הלא נודע, לגמגום שבפענוח משמעות הדיבר.
איך עושים את זה? איך לא מתבלבלים ונצמדים למימד אחד? לשפה אחת?

"שמוע אשמע צעקתו"
מספר פעמים במהלך הפרשה מזכירה התורה את הגר. זה הנמצא בשולי החברה, הוא כאן כדי להזכיר לנו את סוגיית הפנים חוץ.
יש בקהילתנו אדם החי ליד הדלת. לפעמים מרגיש שייך ולפעמים לא. הוא לומד בעל פה את המנהגים והמצוות, הוא מפחד ומרגיש נחות.
"וגר לא תלחץ" – מבחינה חברתית, אנו יודעים שהוא מהראשונים הסופגים את הלחץ הוא השעיר לעזאזל, הוא המואשם בלכלוך החברתי.
מרי דגלס בספרה "טוהר וסכנה" מסבירה כי לכלוך הוא דבר שאינו במקומו. הדבר עצמו אינו קדוש או טמא, אלא ההקשר. החריגה מהמקום היא היוצרת את תחושת הלכלוך או הטומאה.
עפר, כשהוא בחוץ, הוא במקומו המתאים ואף יכול להיחשב כנוף יפה אך כשמוכנס הביתה הוא נחשב כלכלוך ומהווה סכנה.
הגר, מסמל עבורנו את המציאות הזו של דבר שאינו במקומו, גורם לנו לרצות "לנקות את החברה" לנרמל אותה ולרצות להחזיר אותו למקום ממנו הוא בא. באופן לא מודע אנו עלולים לבחור שלא לראותו, שלא לשמוע את צעקתו. כי אם נכניס אותו אל מסגרת הראיה שלנו זה יהווה איום רציני מידי על הסדר החברתי והפנימי שלנו וכך אנו מוצאים את עצמנו כחברה, יוצרים חוקים ומשפטים, מגבלות ונהלים ההופכים את שדה המחיה שלנו לסטרילי, נקי, ללא כל "הגרים" למיניהם… הזרים, העולים החדשים, בעלי המוגבלויות, הקשישים, ולעיתים, כידוע, אף נשים וילדים.
וכאן אומר לנו ה', אם אתם לא תשמעו אני אשמע. אני מקשיב לזעקת הגר. הוא קרוב אצלי.
עצם הווייתו של הגר מספרת משהו עליכם, בני ישראל, על היותכם גרים בארץ מצרים, עליכם, בני האדם, מזכירה לכם אותה חוויה ראשונית של הגירוש מגן העדן, את נדודי קין בעולם..
הגר בתוכנו.. זה שאנו מוצאים את עצמנו מנסים להתעלם ממנו, למחוק אותו, להראות לכולם ולעצמנו שאנו "שייכים".. ומשתיקים את צעקתו..

"ושמעתי"
לדעת להקשיב ולנוע בין המעברים החדים שהפרשות השונות מעמידות אותי מולן פירושו לדעת לנוע בין כל חלקי כאדם, לקבל אותם, פירושו ללמוד את שפת הנפש ולהתחייב לה.
להתמסר לה', לפחד, להתמסר. "לדעת לייחל, להכשל.."
לראות את הגר, לשמוע את הצעקה הקמאית שלו, זו המעלה את כאבי התוהו ממעמקים וטורפת את עולמו של השומע, זה שחי לידו והוא עסוק.. בדיני חברה, בתפילה, בלימוד,
זו הדרך לחיים שיש בהם חירות, זו חירות שיש בה חיים.

שבת שלום!