במבט ראשון, פרק א' של ספר שמות נראה כהקדמה לבא אחריו, המתחיל מיד עם לידתו של משה בתחילת פרק ב'. לאמור, פרק א' הוא פרק מעבר, המוביל אותנו מן הסיפור המשפחתי של ספר בראשית אל הדרמה הלאומית שעתידה להתפתח בספר שמות. על פי קריאה זו, הפרק, מטרתו להעביר לנו שני נתונים: האחד, כי מבחינה מספרית בני ישראל גדלו באופן ניכר: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א', ז'), והשני, כי הם איבדו את מעמדם הסגולי כאורחי כבוד במצרים, בבחינת "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שמות א', ח').

אולם, ברצוני להציע, כי במבט מעמיק יותר, מתגלה בפרק זה יסוד עמוק של ההוויה היהודית לדורותיה: הענקת משמעות ערכית להחלטה להוליד דור חדש.

על מנת להבין עד כמה בולט לעין העיסוק של פרק א' בנושא ההולדה, מספיק מבט חפוז בכדי להבחין כי חמישה מתוך 22 פסוקיו מזכירים את הנושא. לאחר פסוק ז' המצוטט לעיל, המציין כי בני ישראל "פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם" – בא פרעה ומביע את חששותיו מפני אותה תופעה בדרכים שונות. הוא מביע דאגה כי בני ישראל ייעשו ל"עם רב ועצום ממנו" (פסוק ט'), ומחליט על תוכנית פעולה, "פן ירבה" העם (פסוק י'). כל זאת, רק כדי לגלות כי ככל שהמצרים עינו את עם ישראל, "כן ירבה וכן יפרוץ" (פסוק י"ב). כך שאף גזרת פרעה על השלכת כל הבנים ליאור לא הועילה, שכן, לדברי שפרה ופועה המיילדות העבריות, הנשים העבריות "חיות הנה" (פסוק י"ט).

לכאורה, תופעת ההולדה המתוארת בפסוקים אלה הינה לא יותר מאשר ביטוי של דחף הקיום, ניסיון של עם לשרוד. הרי "חיות הנה" הנשים העבריות. ואם כן הדבר, מדוע לטענתי יש לראות בהחלטה להעמיד דור חדש, ביטוי של ערך נשגב?

בספרו הידוע האדם מחפש משמעות, ויקטור פראנקל עומד על תופעה ידועה מתקופת השואה, אשר זכתה לתיאור ואישור על-ידי חוקרים אחרים: אובדן הדחף המיני במחנות הריכוז. משמע, במצבים קיצוניים בהם האדם נלחם על חייו, השאיפה לשרוד איננה מתורגמת לרצון להוליד. בשעת השמד, אפוא, ההחלטה להעמיד דור חדש אינו אינסטינקט חייתי כלל וכלל. אלא כאן האדם נדרש להתעלות מעל עצמו, מעל הקיום הצר שלו – עליו הוא נלחם – ולהרים את מבטו אל האופק, אל מה שמעבר לו.

רעיון דומה עולה במדרש בשם רב עוירא, הטוען כי בשכר נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים (בבלי סוטה י"א, ב'). אותו המדרש מתאר בנימות ארוטיות למדי את האופן בו נשים היו משקות ומאכילות את בעליהן התשושים בשדות העבודה על מנת לעורר את תיאבונם המיני. המדרש כביכול מבין ללבה של בעייתנו: מי שנלחם על חייו רוצה רק לגמור את עבודתו, להחזיק מעמד עד סוף היום, ותו לא. אותן נשים צדקניות – וקשה להתעלם מהנושא המגדרי כאן – הן אלו המסוגלות להרים את מבטיהן, וכן את אלו של הגברים, אל האופק, אל אותם הערכים המכוננים שבגינם ושבעבורם יש להמשיך להתקיים.

גם בפרק דידן מופיעות נשים צדקניות, המצליחות להישר מבט אל מה שמעבר: המיילדות, שפרה ופועה. אל מול גזרת המלך להמית את הזכרים הנולדים, נאמר עליהן: "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (פסוק י"ז). במקום להתירא מפני מלך בשר ודם, הן מתיראות מפני האל, אשר נוכחותו מורגשת להן יותר מזו של המלך הארצי. במשנה בברכות, תודעה שכזו נשארת בגדר שאיפה עבור המתפלל: "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכונו את לבם למקום. אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק" (משנה ברכות ה', א'). שפרה ופועה, אל מול גזרת המלך המהווה סכנה ממשית לחייהן, מייחסות חשיבות עליונה לצו האלוהי, המעניק את התשתית הערכית אשר מזינה ומצדיקה את עצם הקיום שלהן. על כן, פניהן ליילוד, להעמיד את הדור הבא.

פראנץ רוזנצוויג, מגדולי הפילוסופים היהודים של העת החדשה, מנסח רעיון זה בצורה חדה ביותר. על בסיס משחק מלים בגרמנית, הוא כותב כי "העדות מתרחשת בהולדה" [Das Bezeugen geschieht im Erzeugen]. עצם ההחלטה להעמיד דור חדש הינו סוג של עדות, המצביעה על עומק המחויבות של הדור הנוכחי לאותם הערכים שברצונם לממש.

כפי שרוזנצוויג הבין לעומק, באשר המצב הקיומי של היהודי בעת החדשה, גם אנו, יהודים בישראל ובתפוצות כאחת, נדרשים לשאלה נוקבת זו: מהי חשיבותה של 'המשכיות יהודית', של העמדה של הדור הבא? מהם אותם ערכים מכוננים, עליהם אנו מעידים, מבלי משים לב, באמצעות ההולדה?

ללא ספק, עבור שפרה ופועה, וכן עבור אותן נשים צדקניות שהשקו את בעליהן בשדות, הרצון להוליד הינו עדות על קיומו של האל ועל מחויבותן אליו, בבחינת סוף דברי המדרש של רב עוירא, הנלקחים משירת הים, "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות ט"ו, ב'). תשובה זו ודאי איננה התשובה של כולנו, ואף לא של רובנו. יחד עם זאת, סבורני כי נכונים דברי רוזנצוויג, המשתקפים בפרק א של שמות, כי "העדות מתרחשת בהולדה". שומה עלינו רק להבהיר – על מה אנו מעידים?

שבת שלום!