בפתחה של הבטחת הברית בין הקב"ה לעם המשועבד במצרים, רגע לפני המכה הראשונה שתנחת על המצרים מצווה אלוהים על משה : "לֵךְ אֶל-פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר, הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה, וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ, עַל-שְׂפַת הַיְאֹר" (שמות ו, טו)

למה יוצא פרעה " הַמַּיְמָה"? אומר מדרש תנחומא ובעקבותיו רש"י : "'הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה' – לנקביו, שהיה עושה עצמו אלוה ואומר שאינו צריך לנקביו, ומשכים ויוצא לנילוס ועושה שם צרכיו".

פרעה יצא החוצה מוקדם בבוקר לעשות צרכיו. "הַמַּיְמָה" הוא המטרה. פרעה יצא להטיל מים. המדרש לועג לפרעה שמבקש להציג את עצמו כעל-אנושי אבל לא יכול להתאפק בבוקר מצרכיו האנושיים ביותר. אנחנו יכולים לדמיין את ההתחבאות הפתטית שלו, את הלחץ במהלך היום.

הרב שמשון רפאל הירש שחי במאה ה-19 בגרמניה ודאי הכיר פרוש זה של רש"י.

ובכל זאת, כשכתב הוא פרוש על התורה, פרוש שביקש להתאים לדור שחש את ההתנגשות הקשה בין קיום מודרני למסורת יהודית הוא הציע פרוש אחר:

על אותן מילים: "לֵךְ אֶל-פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר, הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה" אומר הרש"ר הירש כך:

"יאור זה הוא אמנם מקור כל קיומה של ארץ מצרים. רק בעטיו צצה ארץ עתירת פירות מתוך המדבר. בחסדי אֵילֵי היאור היו תלויים קיומה ושגשוגה של המדינה. לא פלא אם מלכָּהּ של הארץ הביא אליו את קרבן הערצתו כל בוקר".

"הַמַּיְמָה" על פי פרוש זה הם היעד. פרעה לא יוצא להטיל מימיו אלא יוצא אל הנילוס, אל המים שהם מקור חיותה של מצרים עד עצם היום הזה. פרעה של הרש"ר הירש אינה דמות נלעגת המסתירה את אנושיותה, וכך מוצגת אנושיותה בכל חולשתה. להיפך. מדובר במלך גדול שמכיר בכח האמיתי של ארצו, והוא מבין עד כמה הוא תלוי בכח זה ועל כן הוא פותח כל יום בהכרת הטוב ואולי אף בתזכורת לעצמו מאין הכל מתחיל.

הרש"ר הירש אינו מציג את מעשיו של פרעה כעבודה זרה בזויה אלא משתמעת ממנה הערכה לפרעה: גם השליט שלא שיכור מכח, וגם כמי שמייצג ומוביל תרבות גדולה.

דומה שפרוש של מילה אחת מגלם עמדה כללית ועקרונית יותר הנוגעת ליחס לאחר שגם אם לעיתים הוא אויב אנחנו מסוגלים עדיין להעריך את תרבותו וכוחה, בלי לחשוש שמשהו מזה יקטין את אמונתנו אנו.

לקראת ראש חודש שבט שיחול בשבת-

"מי שעשה ניסים לאבותינו וגאל אותם מעבדות לחירות הוא יגאל אותנו בקרוב ויקבץ נידחנו מארבע כנפות הארץ חברים כל ישראל ונאמר אמן.

שיהיה חודש טוב ומרובה במי ברכה