'למה זכה יתרו שפרשה תקרא על שמו?'
דווקא הפרשה של מתן תורה, ויתרו אפילו לא היה יהודי…
הסיפור מתחיל כך:

א וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי-הוֹצִיא ה' אֶת-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. ב וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת-צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ. ג וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. ד וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי-אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה. ה וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל-מֹשֶׁה אֶל-הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר-הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים. ווַיֹּאמֶר אֶל-מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ. (שמות י"ח)

יתרו שומע על יציאת בני ישראל ממצרים, ומחליט לעשות מעשה. אצלו בבית יושבים אשת משה, ושני בניהם. לעניות דעתי, נראה שכל מטרתו של יתרו היא איחוד מחודש של משפחת בתו:

בששת הפסוקים הפותחים, אשתו ובניו של משה מוזכרים שלוש פעמים.
התורה טורחת לחזור בפנינו על הנימוק לשמו של גרשם, ולראשונה אנו שומעים גם על הבן שני, אליעזר, ועל הנימוק לשמו. ניכר כי שתי השמות ניתנו על ידי משה, וקשורים ישירות לסיפור חייו: חווית הגרות שלו במדין, וההודאה לאלוהים על שניצל מפרעה.
בפסוק ו', יתרו שולח הודעה מקדימה למשה על שעומד להתרחש, הודעה שיוצרת אצלנו מתח של התרגשות גדולה מהפגישה המיוחלת.
ומה קורה? כלום. משה יוצא לקראת חותנו! אין כל אזכור לאשה ולילדים!

ז וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק-לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ-לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה. ח וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל-הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם ה'…

ולא רק בשני הפסוקים הבאים, אלא גם אח"כ, עד סוף חייו של משה, איננו שומעים דבר על משפחתו. יש לנו רמז לקשיים במשפחה בספר במדבר: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח: כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית, לָקָח" (במדבר יב א). חז"ל, ככל הנראה גם חשים לא בנוח עם הנתק בין משה למשפחתו, ומפרשים את הרכילות של מרים ואהרון, 'על שפרש משה מציפורה'.
ומה עושה יתרו לאחר האכזבה מהעדר ה'איחוד המשפחתי המיוחל'? הוא מביט במשה, מנסה לעזור, לראות כיצד יוכל להביא את משה לעשות שינוי. הוא רואה את משה עסוק מהבוקר עד הלילה בשיפוט העם. יתרו מייעץ למשה לבנות מערכת משפט, עם ערכאות. משה מקבל את ההמלצות, מיישמן בהצלחה, אך ככל הידוע לנו, אין שינוי ביחסו למשפחה.

בספר במדבר אנו פוגשים שוב את יתרו עם סיפור קצר, שכאילו נגזר מרצף סיפורנו כאן:
כט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לְחֹבָב בֶּן-רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה, נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה', אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם; לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ, כִּי-ה' דִּבֶּר-טוֹב עַל-יִשְׂרָאֵל. ל וַיֹּאמֶר אֵלָיו, לֹא אֵלֵךְ: כִּי אִם-אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, אֵלֵךְ. לא וַיֹּאמֶר, אַל-נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ: כִּי עַל-כֵּן יָדַעְתָּ, חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, וְהָיִיתָ לָּנוּ, לְעֵינָיִם. לב וְהָיָה, כִּי-תֵלֵךְ עִמָּנוּ: וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא, אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ–וְהֵטַבְנוּ לָךְ. לג וַיִּסְעוּ מֵהַר ה', דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וַאֲרוֹן בְּרִית-ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם, דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לָתוּר לָהֶם, מְנוּחָה. לד וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם, יוֹמָם, בְּנָסְעָם, מִן-הַמַּחֲנֶה.

משה מבקש מיתרו שיישאר אתם במדבר, ומבטיח לו גם תמורה. יתרו מסרב. משה מתחנן, מנמק, מבטיח הבטחות, ויתרו – שתיקה רועמת. הוא אפילו לא טורח לענות. משה נשאר עם ארון ברית ה', עם ענן ה', אך הוא זקוק לעיניים של יתרו.
מה רואות העיניים האלה, של אותו כהן מדייני, שעיני ישראל לא יכולים לראות?
'דברים שרואים משם לא רואים מכאן'. (יענקל'ה רוטבליט)

בניגוד למדרשים שטורחים להסביר לנו שיתרו התגייר, פשט הכתוב פותח את פרשת עשרת הדיברות עם יתרו הגוי, ומציב אותו כמראה מול משה. משה תופס את הקודש כמקום נבדל ומנותק מרצף החיים, הוא אומר לעם לא לגשת אל האשה שלושה ימים, (חז"ל אומרים שהוא הוסיף יום מדעתו), ויתרו אומר – ההיפך! צריך למצוא את האיזון הנכון בין התפקיד הקדוש ובין החיים עצמם.
וכל עוד משה לא מפנים זאת, יתרו לא יכול להישאר.
חיזוק נוסף לרעיון זה אני מוצאת בסיום הפרשה, פתאום מופיע צווי שנראה 'מסיפור אחר' "יח וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, כֹּה תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם–כִּי מִן-הַשָּׁמַיִם, דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. יט לֹא תַעֲשׂוּן, אִתִּי: אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. כ מִזְבַּח אֲדָמָה, תַּעֲשֶׂה-לִּי "
עם ישראל, רואה את מעמד הר סיני, עם כל הפירוטכניקה שסביב, "וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן". ואלוהים מוצא לנכון מיד אחרי הסצנה המופלאה הזאת להוסיף אזהרה: ' מִזְבַּח אֲדָמָה, תַּעֲשֶׂה-לִּי'.
אחרי הכל, הקשר עם אלוהים צריך להיות מהמקום הכי ראשוני, פשוט וטבעי, מן האדמה. הוא לא יכול להתבסס על כסף וזהב, כי הרי אז הוא מנותק מהחיים עצמם.

משה ראה משהו מאלוהים, עם ישראל ראו את הקולות, אך יש משהו מאוד מבלבל בראייה. לכאורה זה החוש הכי מדויק, הכי אמיתי, אך יש בו משהו מאוד נוצץ וסוחף שלעיתם מונע מאתנו לראות את המציאות נכוחה. לא מזמן, אמרה לי חברה עיוורת: 'אני ממש לא מבינה איך אפשר לחיות מבלי לשמוע"…

יתרו, פותח את הפרשה עם הקשבה: "'וישמע יתרו", ומסיים את הקשר אתנו, עם התיאור המחמיא "והיית לנו לעיניים". מצליח לקלוט את המכלול, לראות לעומקם של דברים.

'סעודת יתרו' היא אחד המנהגים הנפוצים אצל יהודי תוניס. ביום חמישי שלפני קריאת פרשת יתרו, עורכים סעודה המכונה גם 'חג הבנים', כל מאכלי הסעודה והכלים הם בגודל של ילדים. יונה או פרגית כמנה עיקרית, סלטים בצלוחיות קטנות, עוגיות קטנות בגודל ביס, וכיוצא באלה. סיבות שונות ניתנו למנהג: מגפה שהכתה בילדים ונפסקה באותה שבת, חגיגה לילדים שלמדו ב'כותאב' לקרוא את עשרת הדברות, לזכר הסעודה המוזכרת בתורה שערכו משה ואהרון עם יתרו.

אני רוצה להציע סיבה נוספת: יתרו ראה את הילדים, את האשה, את המשפחה. הסעודה היא תיקון, אמירה שלא נוכל לחיות את מעמד הר סיני בלי התשתית שעליה הוא מונח.
היטיבה לבטא זאת המשוררת חוה פנחס-כהן:

שֵׁם מְפורָשׁ – חוה פנחס-כהן

כֻּלָּם כְּבָר הָלְכוּ אֶל הָהָר וּמְחַכִּים
מְחַכִּים לִרְאוֹת, בְּשֶׁקֶט רַב מְחַכִּים,
שֶׁלֹּא כְּמִנְהָגָם גַּם הַחֲמוֹרִים, גַּם הַגְּמַלִּים
בַּשֶּׁקֶט הַזֶּה צִפּוֹר לֹא צִיְּצָה
גַּם יְלָדִים עַל כִּתְפֵי אֲבוֹתֵיהֶם,
וְהַשֶּׁקֶט רַב מִנְּשׂא כְּמוֹ לִפְנֵי דָּבָר
נוֹרָא וְגָדוֹל וַאֲנִי עוֹד רָצִיתִי
לְהַסְפִּיק וְלִתְלוֹת אֶת הַכְּבָסִים
לַעֲשׂוֹת זְמַן לְעַצְמִי לְתַקֵּן רֵיחוֹתַי
וְחִמַּמְתִּי אֶת הֶחָלָב לַתִּינוֹק, שֶׁלֹּא יִרְעַב
שֶׁלֹּא יִבְכֶּה חָלִילָה, בָּרֶגַע הַלֹּא
מַתְאִים, כַּמָּה זְמַן עַד כְּלוֹת. הַצִּפִּיָּה
שֶׁתִּתְיַבֵּשׁ הַכְּבִיסָה וְהַתִּינוֹק מָה.
אִישׁ לֹא יָדַע
וַאֲנִי רָאִיתִי שֶׁרוּחַ קַלָּה, כְּמוֹ נְשִׁימָתוֹ שֶׁל אִישׁ יָשֵׁן, עָבְרָה
בַּכְּבָסִים וְנִפְּחָה כְּרֵסָהּ
שֶׁל כֻּתָּנְתִּי וּמַפַּת הַשַּׁבָּת
הָיְתָה מִפְרָשׂ לָבָן בְּאֶמְצַע הַמִּדְבָּר
וְיָצָאנוּ מִשָּׁם עַל הַתְּכֵלֶת
הַרְחֵק לַמָּקוֹם בּוֹ

נִפְרֹט רִמּוֹנִים וְנֹאכַל עֲסִיסָם
לַמָּקוֹם בּוֹ
לָאַהֲבָה
שֵׁם מְפֹרָשׁ.

שבת שלום!