שמות י,א – שמות יג,טז

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַים לֵאמֹר:.. דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת ישְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּית:..וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת ישְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּים: (שמות יב, א-ו) מדרש התנאים לספר שמות , המכילתא, עוסק בשאלה מדוע יצר הכתוב פער של ארבעה ימים בין לקיחת השה לקורבן לבין שחיטתו. במלים אחרות: מה המשמעות של תקופת המתנה ? העניין שמגלים התנאים בשאלה זו, העשויה להיראות שולית למדי, נובע לדעתי מכך שהתנאים זיהו שנושא זה של המתנה מהווה מוטיב בענייני גאולת מצרים. כבר באזכור הראשון של גלות מצרים, ברית בין הבתרים, נאמר –"וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל:..וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה:" (בראשית טו,יג-טז)

חשוב לתורה לציין שזמן הגאולה קצוב – ארבע מאות שנה לאחר כריתת הברית ויש להמתין לו. כך גם בצדו השני של התהליך כשהגאולה מתרחשת סוף-סוף : "וּמוֹשַׁב בְּנֵי ישְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָים שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָים הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיקֹוָק שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי ישְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם: (שמות יב, מ-מב)

חרף הסתירה בין שני המועדים אומרות שתי הפרשיות אמירה אחת: הגאולה מתרחשת על פי לוח זמנים יעוד וקצוב. וכך נאמר על גאולה אחרת לגמרי בספר חבקוק – "עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב אִם יתמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר:" (חבקוק ב,ד)

בכל דיבור על סוף דרך, גאולה, חישוב זמנה היא תופעה רווחת ביותר. כשחכמי המדרש דנו בשאלת ההמתנה לטווח הקצר של ארבעת הימים חשבו אף על ההמתנה לטווח הארוך של ארבע מאות השנים. מדוע איפוא ממתינים לקורבן הפסח ? "היה רבי מתיא בן חרש אומר…הגיע שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל את בניו ולא היה בידם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו…נתן להם הקדוש ברוך הוא שתי מצות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי שיגאלו…לכך הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים שאין נוטלין שכר אלא על ידי מעשה" (מכילתא, פרשת בא, ה')

ר' מתיא מצביע על כך שהגאולה אינה מונולוג אלהי. היא דיאלוג בין אלהים וישראל ולא יתכן שתנוהל רק מלמעלה. מבחינה זו ה' תלוי בשותפו האנושי, ובהבשלתו אל התהליך. 'אין נוטלין שכר אלא על ידי מעשה' לא יתכן שעם חסר-מצוות, חסר נורמות, ערכים, עשייה מכוונת, יצא לחרות שכן במקרה כזה הוא ישוחרר מהחרצובות החיצוניות, ממיצרי מצרים, אל הואקום, אל הריק, על כן הזמן הקצוב הוא תנאי הכרחי אבל לא מספיק. כשנתבונן בפסוקי ברית בין הבתרים המובאים לעיל לאור ראיה זו נגלה שגם שם מופיע הגורם האנושי. אלהים תולה את השתהותה של הגאולה בכך ש'עוד לא שלם עוון האמורי'. אומנם אלהים מנבא שהגאולה תבוא בזמן אולם האמוריים משתתפים בקביעתו. כיוצא בזה בראשית הספר -"וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַים וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי ישְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה: וַיּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב:" (שמות ב, כא-כב)

זעקות בני ישראל מזכירות לאל את בריתו. היינו – עקרונות – הם נקודת מוצא, אחריה יש לפתח קשב עמוק לתהליכים על כל המשתנה שבהם. הצעד הנכון ייעשה כתוצאה משילוב שני הגורמים. מדרש נוסף מספק לנו דימוי רב עוצמה ליציאת מ צרים ובמסגרתו המתח בין זמן קצוב למשתנה מקבל הקשר נוסף -" 'או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי' (דברים ד,ו) – כעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה והרועה נותן ידו ושומטו" (מדרש שוחר טוב לתהלים קט"ז)

יציאת מצרים היא לידה: דימוי נועז זה פורש מערכת יחסים אחרת מזו שאנו מורגלים בה בין כל הגורמים המעורבים ביציאת מצרים- ישראל הם הוולד, מצרים הם הרחם, ה' הוא המיילד ! ברור שהאינטראקציה בין ישראל למצרים היא עמוקה, והפרידה היא כואבת . מצרים לחצה והעיקה אבל גם הייתה המעטפת המגנה והמזינה, כרחם. העובר, ישראל, אינו יכול לצאת עד שיבשיל לחיים נבדלים והמיילד צריך להיות שם ולבדוק האם הבשיל העובר או שמא יש להמתין. ההחלטה בדבר המתנה בת ארבעה ימים לפסח שבמסגרתה ישראל נתבעים לעשות מעשה היא החלטה של מיילד. קורבן הפסח מייצג אפוא את אחריותו והכוונתו של האל בתהליך הלידה. אולם כידוע לא הכל בשליטה בתהליכים כאלה. המצות מייצגות את מה שלא היה בשליטה, מה שהתרחש באופן בלתי מתוכנן. הכתוב מציין – "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַים עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם:" (שמות יב,לט)

פסוק זה מופיע בסמוך לפסוקים שהובאו לעיל המצהירים שהגאולה באה לאחר ארבע מאות ושלושים שנה, כמתוכנן. מה מוזר ! הגאולה נצפתה מראש שנים כה רבות ולבסוף חסרו שעתיים-שלש שעות הנחוצות לבצק כדי שיתפח ! אכן הכתוב מעיד שהתנהגותם של המצרים האיצה את התהליך – "וַתֶּחֱזַק מִצְרַים עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים:וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם:" (שמות יב, לג-לד)

מכל מקום, המצה היא ביטוי סמלי לחיפזון, לממד הלא צפוי והבלתי נשלט. בממד זה אין פנאי לתת לתהליך האבולוציוני להתפתח בקצב הפנימי שלו. כדי ליצור לחם צריכה העיסה לנוח ללא טלטול פרק זמן מסוים, ולא תמיד זה ניתן. בליל הסדר, לדורות, אוכלים הסועדים קרבן פסח ומצות ובכך נותנים ביטוי לשני הממדים בתהליך לידת העם – ההיבט האבולוציוני: מסודר, מתוכנן ומבשיל בקצב הנכון, וההיבט הרבולוציוני: מה שמתרחש ללא תכנון ובטרם עת.