בתחילת פרשת יתרו, איש היתר, הוא מתבונן בפעולת משה היושב מבוקר עד ערב, וכל העם צובאים עליו, ויש לו מה לומר, יש לו רעיון משוכלל יותר: בוא נעשה סדר, נדייק הכל בלי אף מילה יתרה, הכל יהיה קצוב ומדוד, מנה שרים, כל אחד יהיה אחראי על… ובאה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל.

ואולי אפילו האלוהות "מתפתה" לזה – בסדר, נסכם על עשר דברות. זה הבסיס ואידך זיל גמור. משה מקבל את הרעיון, אבל העם לא מסוגל. העם יוצר 'עגל', 'מסכה', 'עגל' הקם על יוצרו. העם לא מוכן לקבל את המדוייק והמצומצם שאין בו יתר. במקום שמיעת "קול גדול ולא יסף", הוא יוצר את הסכנה, המסכה, העגל. משה רואה את המעשה ומבין "כי פרעו אהרון" וכי יש מקום לשבור ולפרוע – את הדברות הוא שובר לרסיסים. שבעים הפנים הופכים לניצוצות והאדם נותר מול הריבוי, כשיש עיקר ויש סוד גם בתפל, כשיש קיום גם במיותר.

יש עוצמה בעודפות הדורשת לנוע בין הנראה לבלתי נראה.

לפני בוא יתרו להציע דרך, היו האנשים שהגיעו אל משה רואים את קולו המהסס.

מה יאמר האל? כיצד צריך לשפוט במקרה כזה? משה המחפש את המילים היה לעיתים קרובות כבד פה וכבד לשון. אחרי שיישם משה את עצת יתרו, כשבאו לערכאות נמצאו כולם מחודדי לשון, אבל משהו נעלם. הקול היה ברור מדי, בלי להוסיף ובלי לגרוע.
דווקא החדות יצרה 'מיותר' בעולם כי הכל כבר כתוב, והכתב בהיר, נעלם הנעלם.

פרעה ויתרו הינם חלק ממסעו של עם ישראל. הוא צריך לפגוש בהם במסעו לבניית עולמו ובכדי ליישם "תיקון עולם במלכות שדי". שמותיהם הינם ההפך ממהותם, החוק והסדר שולט במצרים וברעיונותיו של יתרו. העם לומד את סוד הסדר אבל בשבירת הלוחות לומד הוא גם את סוד השבירה, הפרוע והמיותר.

ואיך זה קשור לבחירות, ומה אני מחפש?

מנהיג, עייף, כבד פה וכבד לשון, שבקושי אומר את המילה "אני". המהסס לפני שעונה ולפחות קצת.

וכל מילה נוספת מיותרת.

שבת שלום!