פרשת בא פותחת בעבדות מצרים ומסיימת ביציאה מבית העבדים ובהליכה לעבודת אלוהים במדבר. כתיבת הפרשה פוגשת אותי במקום של התרגשות גדולה. בימים אלה אני עסוקה בכתיבת ספר על נשות התלמוד, על הנשים הספורות שהוזכרו בתלמוד בשמן. אני מנסה להתלוות אליהן במסען החריף לתוככי העולם הגברי, ללמוד אתן ומהן על המאבק הפנימי והחברתי לפריצת הגבולות, להליכה אל מחוזות החפץ הנחשקים והאסורים – מסע אל הגדרה מחודשת, חריפה ותובענית של האני.
זה כמובן לא רק סיפור של פמיניזם. אני מבקשת ללמוד מסיפורים אלה גם על המאבק האישי לפריצת גבולות פנימיים וחיצוניים. אני שואלת את עצמי דרכן ובזכותן – מה מגדיר אותי כיום? אלו הגדרות חדשות אני מבקשת להכיל בתוכי ומדוע היחס שלי להרחבת הגדרת האני קונפליקטואלי ומעורר חרדות?
המסע של הנשים האלה והמסעות הפנימיים שלי ושלנו, הם תמיד מסעות של (עוד) יציאה מעבדות לחירות, ובמובן הזה פרשת השבוע מציעה לי מתנה גדולה, אפשרות להתבוננות על רגעי המעבר מעוררי ההערצה והחרדה.
אפתח בכמה פסוקים מתוך הפרשה ואעבור לטיול קצרצר עם שתי דמויות נשיות מיוחדות המציעות התבוננות על המתח והסתירות הפנימיות שבין העבדות והחירות:

שמות י, ז: 'וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם'.
שמות י, כו: וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת ה' עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה:
שמות יב א-ב: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:

בפסוק הראשון אני קוראת את הקשר בין החירות וחוויית האבדן – אם נשאיר את העבדים במצרים – תאבד מצרים אומרים עבדי פרעה, ובכל מקרה, הם אומרים – כבר 'אבדה מצרים'. לפעמים נדמה לי שאנחנו צריכים להביא את המציאות למצבי קצה על מנת לייצר לגיטימציה לשינויים בחיים. גם הפסוק השני מרתק אותי: 'אנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שם' – האם זה מקור החרדה של חווית החרדה בתהליכי שינוי? שינוי במהותו לא מובן אלא במבט לאחור. לפני השינוי עוד אין שינוי. לפני השינוי אנחנו עוד לא יודעים מה יהיה. שינוי הוא קפיצה למים שעמקם וחומם לא ידוע. זה מפחיד.
רש"י בפירושו הראשון לתורה מביא את המדרש התמוה השואל מדוע נפתחה התורה בסיפורי הבריאה ולא בפסוק שלפנינו 'החודש הזה לכם' שהוא המצווה הראשונה שנצטווה בה עם ישראל (ממנו נלמדות הלכות 'קידוש החודש'). הנחת עבודה של התרבות היהודית היא שתכלית החיים הדתיים היא קיום המצוות, והנה לפנינו המצווה הראשונה של העם היהודי. כבר בראשית הדרך מבהיר לנו אלוהים כי היציאה מעבדות היא לצורך עבדות חדשה 'עבד ה' הוא לבד חופשי'. כל שינוי גורר עמו מערכת חדשה של חוקים ומחויבויות. מערכת שעדיין לא ידועה לנו. הרבה פעמים נעדיף מערכת ישנה וקשה אך מוכרת על פני המערכת החדשה.
ככל שנעמיק בהתבוננות בפרשת השבוע נוכל למצוא בפסוקיה את הסתירות הפנימיות אתן אנו מתמודדים בבואנו לבחון את אפשרות הרחבת גבולות האני, את היציאה למסעות חיים חדשים.

בשלב זה אני עוברת להתבוננות קצרה בשתי הגיבורות התלמודיות שלי האחת מוכרת לחובשי ספסלי בתי המדרש הליבראליים והיא מכנה את עצמה בשם: 'חרותא' ושניה – דמות מאוד לא מוכרת, שנשכחה בקרן זווית (ועל כן הייתה לי חדווה מיוחדת לגלותה) ושמה 'חובה'. הקשר המיוחד בין השמות: 'חרות' ו'חובה' מעורר בי כמובן רצון לבחון את היחסים ביניהן גם כהיבטים שונים של נפש האדם. אני מבקשת לברר מתי אני חווה את עצמי כ'חרות' ומתי כ'חובה'? כיצד נבנות חוויות אלה והאם יש אפשרות שכל חוויה מכילה גם את החוויה ההפוכה, או במילים אחרות – האם חובות ומסגרות נוקשות יכולות לבנות חירות ולחילופין האם חוויה של חירות, של שחרור וחוסר גבולות יכולה להתפרש כבית כלא, כמסכת אינסופית של חובות.
אני מנסה לבדוק זאת דרך הסיפורים:

רבי חייא בר אשי היה רגיל שכל זמן שנופל על פניו [כשהיה מתפלל תפילת נפילת אפיים] היה אומר: הרחמן יצילנו מיצר הרע.
יום אחד שמעה אותו אשתו [דביתהו], אמרה: מאחר שזה כמה שנים שהוא פרוש ממני – מדוע הוא אומר כך?!
יום אחד היה לומד בגינתו. קשטה עצמה חלפה ושנתה [עברה בפעם שניה] לפניו.
אמר לה: מי את?
אמרה: אני חרותא שחזרתי מהיום.
תבעה [ליחסי מין].
אמרה לו: הבא לי את הרימון הזה שבענף העליון של העץ.
קפץ, הלך והביאו לה.
כאשר בא לביתו. הייתה מסיקה אשתו את התנור.
עלה וישב בתוכו.
אמרה לו: מה זה?
אמר לה: כך וכך היה מעשה.
אמרה לו: אני הייתי.
לא השגיח בה עד שנתנה לו סימנים.
אמר לה: אבל אני לאיסור התכוונתי.
כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה, עד שמת באותה מיתה.
תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף פא, עמוד ב (מתורגם מארמית)

יריעת הדף שלפני קצרה ועל כן אסתפק בהעלאת כמה מחשבות ושאלות על הסיפור. הגברת שלפנינו מגלה את היצרים החזקים של בעלה דרך תפילתו ולא דרך האינטימיות של החיים הזוגיים. היא מנסה להבין היכן נמצא היצר הרע שלו ומדוע הוא לא מופנה כלפיה. היא מניחה ובצדק שהיצרים שלו נמצאים בפנטזיה על המיניות הזרה והאסורה. היא בוחרת להצטרף לפנטזיה שלו. אולי זו גם קצת הפנטזיה שלה. ברגע שהיא מצטרפת היא חווה את עצמה כ'חירותא' – היא יוצאת מעבדות לחירות, משהו בלבה ובחייה משתחרר. אבל באותו רגע ממש הופכת הפנטזיה האסורה של בעלה למציאות הזוגית שלהם. ייתכן שרבי חייא תאב לחיות חיים שיש בהם איסור ומתוכם לפנטז על עולם לא מושג. לעומתו, אשתו מגלה פתאום שהיא רוצה לממש את הפנטזיות האסורות, לתת להן קיום בחיים הממוסדים, הזוגיים, להפוך אותם להיתר ובכך להציע לעצמה חירות חדשה. אני שואלת את עצמי מי נותן לפנטזיה יותר כוח מי שמממש אותה או מי שחייב להשאיר אותה בממלכת המחשבות האסורות? מה קורה לי, מה קורה לנו כשאנחנו מממשים וממסדים רצונות שהיו אסורים לנו עד כה, ומה קורה לרצונות עצמם כשאנחנו מכניסים אותם 'הביתה'? ובחזרה לפרשה שלנו – מה יקרה לבני ישראל כשהם יממשו את פנטזיית החירות, ומה יקרה לפנטזיית החירות כשהיא תהפוך למציאות חיים?

ומהגברת חירות אני עוברת אל הגברת חובה. חובה הייתה אשתו של רב הונא, חכם בבלי חשוב (דור שני לאמוראי בבל). שני סיפורים תלמודיים מצאתי על חובה אביא כאן אחד מהם. באופן לא מפתיע הסיפורים על חובה כרוכים במסורות הלכתיות. הסיפור שלפנינו קשור להלכה האוסרת לגדל בהמה דקה (צאן) בארץ ישראל. סיבת האיסור היא ככל הנראה כיוון שבזמן המרעה הצאן משחית את החקלאות. הדאגה לפרנסתם של החקלאים ולפיתוח החקלאות בארץ ישראל הובילו לחקיקת החוק. מסורת קדומה מלמדת שחכמים בראשית תקופת התלמוד בחרו להכיל את האיסור גם על הישובים בבבל (אולי כיוון שרבים מהיהודים בבבל עסקו בחקלאות) ולאחר ההקדמה ההלכתית – הנה הסיפור הקצרצר:

אמר רב יהודה אמר רב: עשינו עצמנו בבבל כארץ ישראל לבהמה דקה.
אמר לו רב אדא בר אהבה לרב הונא: שלך מהו? [כלומר, מדוע אתה עצמך מגדל צאן בבבל?]
אמר לו: שלנו, שומרת עליהם חובה.
אמר לו [רב אדא בר אהבה לרב הונא]: חובה תקבור את בנה.
כל שנותיו של רב אדא בר אהבה לא התקיים זרע לרב הונא מחובה.
[יש שאומרים, אמר רב הונא אמר רב: עשינו עצמנו בבבל כארץ ישראל לבהמה דקה, מכי אתא רב לבבל].
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פ עמוד ב (מתורגם מארמית)

בסיום הסיפור הקצר מובאת מסורת לפיה רב הונא עצמו מוסר את ההלכה שגם בבבל אסור לגדל בהמה דקה. רב אדא בר אהבה (שימו לב לשם האירוני בהקשרו) שואל את רב הונא: כיצד אתה בעצמך עובר על החוק שלך ומגדל צאן. רב הונא מעביר את האחריות לאשתו, חובה: הצאן הוא של שנינו והיא שומרת עליו. רב אדא בר אהבה לא מוותר ואומר: אם אתה מתחבא מאחורי גבה של אשתך אני אקלל אותה – 'תקבור את בנה' הוא מקלל באכזריות. ואני שואלת את עצמי מה כל כך הבהיל אותו? האם החירות של חובה לחיות מחוץ ל'משחק' ההלכתי? בטבע, עם העיזים? האם אנו עדים למתח עתיק היומין בין האישה-טבע לגבר-תרבות? רב אדה בר אהבה מנתק בקללתו את הקשר בין חובה לבין רב הונא. הילד שימות אינו משותף ('תקבור את בנה'). בנים נוספים, כך אומרים לנו, לא ייוולדו להם. אני שואלת את עצמי מה יודעת חובה על האיסור ההלכתי הזניח שקבע בעלה ואותו היא מפרה? מה היא יודעת על הסיבות למות בנה ולעקרותה (או התרחקותו של בעלה ממנה)? מה היא יודעת על החיים שהיא עצמה חיה? על הגבולות שהיא חצתה? על אלו שנבנו בינה לבין בעלה? בינה לבין המערכת ההלכתית? בינה לבין הטבע החשוף בתוכו היא רצה עם העיזים, משוחררת לכאורה מדאגות, בת חורין?! האם יש חופש באי-הידיעה?! האם חובה היא החרותא האמיתית והאם את זה רב אדא בר אהבה לא יכול היה לשאת?

לסיום רק אספר שבאופן לא מפתיע בחלק מכתבי היד של הסיפור שמה של חובה הוא 'חיבה' ובחלק 'חוכה' (גיחוך, צחוק). האם יש מקום בו החובה, החיבה והגיחוך נפגשים בתוכנו ועורכים לעצמם מסיבה מטורפת של קצוות?

שבת שלום