ממשיכים במסע… ושוב מספרים בסיפור יציאת מצרים.
"זכר ליציאת מצרים"- חוזרים מזכירים ומספרים. בתפילות, בקידוש בשבת, בסיפור חוזר ונשנה בחגים ובעיקר בפסח. את מה זוכרים ? את הנסים? או אולי את התהליך של המעבר בין עבדות לחרות שממהותו אין הוא אירוע של "פעם אחת לפני הרבה שנים" אלא אירוע תהליכי שלא נגמר ולא הסתיים, והסיפור המקראי, כמו כל סיפורי התורה הינו מראה וביטוי לאותו תהליך פנימי.

מדוע הקשר בין זכר ליציאת מצרים ולמעשה בראשית קיים בקידוש ובתפילה?
שניהם אירועים ראשוניים המכוננים ביותר. לידת העולם ולידת העם, המציינים מצב בראשיתי לפני הופעת המילה, השפה הגואלת שביטוייה מסדירים את התוהו ובוהו. והבריאה תמיד היא מן התוהו.

"הָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם- בראשית ברא אלוקים מנין הן? והארץ היתה תהו ובהו" (מדרש רבה בראשית פרשה א פסקה ה)

ניתן למצוא את אותו כאוס ותהום גם בחציית הים ובחיפוש לאחר שפה מכילה יותר לאחר הלידה מן המייצר.
יתכן שמדובר בזכר של לידה והתפתחות. התרחבנו בתוך תהליך שאת מרכיביו אנו מתבקשים לזכור. ניטשה אומר שאדם חייב שיהיה לו כאוס בתוך עצמו כדי שיוכל להוליד כוכב רוקד, דהיינו להיות חופשי ליצור.

וכך כותב ר' צדוק הכהן מלובלין:
"כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. משמע מזה שצריך לחדש איזה דבר בעניין יציאת מצרים, דזולת זה מגוף הסיפור אין אנו יודעין אלא הכתוב בתורה ומקובל מרז"ל.
ולא מצינו שתיקנו לספר כל הסיפורים אף למצווה מן המובחר ולמהדרין מן המהדרין?
ועל כורחך הן המרבה דמשובח המכוון שיכול לחדש ולהוסיף בעניין הסיפור מדנפשי (מנפשו, מעצמו) איזה שבחים למקום על הטוב שהטיב עמנו ביציאת מצרים מלבד המסופר וידוע…
ונראה מה שכתוב "וכל המרבה"- כל לרבות, דאז רשות לכל אחד להרבות. כידוע בספרים דפסח רמז פה-סח כי מקודם היה הדיבור בגלות כידוע דעל כן אמר משה רבינו ע"ה "לא איש דברים אנכי" וכל מי שזוכה להשיג האור דיציאת מצרים שהוא יציאת הדיבור מגלות …יוכל להרבות דיבורים כרצונו. ושמעתי רמז 'וישובו ויחנו לפני פי החירות'- שצריך להתיישב ולחנות קודם שיוציא פיו לחירות לדבר ככל העולה על רוחו.
ופסוק זה נאמר ביום ג' דפסח שאז חזרו לצד מצרים …ועל כן בב' ימים ראשונים הפה סח בחירות כרצונו ורק ביום הג' נרמז זה דצריך עדיין להתיישב הרבה קודם הדיבור כי עדיין אינו חירות גמור"

('פרי צדיק' קונטרס עמלה של תורה א')

ר' צדוק הכהן מפנה את תשומת לבנו להכוונה המיוחדת של חז"ל בשבח פעולת הסיפור ביציאת מצרים, אשר בשונה מסיפורים אחרים, האדם מודרך לספר מדעתו ואולי מנפשו דברים נוספים, מעבר לכתוב בתורה.

שונה היא יציאת מצרים מאירועים אחרים בכך שכל מהותה מבטאת את החירות.
מדייק ר' צדוק, החירות מהותה הוא חופש הדיבור. לא רק במובן שאתה יכול להביע את דעתך בגלוי וללא צנזורה, אלא בכך שיש לך מילים לבטא את דעתך. לא אשליית החופש בהבעת דעה, אלא ביכולת בו דעתך מתגלית ומוצאת לעצמה שפה ומילים, ואינה נשארת עצורה במייצרי הגרון או הלב.
אולי אף באופן דיבורך וסיפורך, באמצעות שימת הלב לדיבוריך, אתה יכול לבחון את מידת ההשתבחות/תהליך התפתחות. היש בך דיבורים חדשים, שפה חדשה?
אולי כדאי להעז ולתת למילים חדשות/ישנות להתגלות, להופיע..ולהקשיב?!
הדיבור הגואל אותך מהמייצר 'לעצמך', הוא גם זה שגואל אותך 'מעצמך'- למצוא את ה'זולת' מן האני אל ה'אני/אתה'. וה'אתה' הוא האדם האחר (אדם, חבר, משפחתך) וגם ה'אתה' הגדול , האלוהים.
גם האיש משה הוא דוגמא לכך: אנחנו יודעים עליו בתחילת הסיפור שיש בו את גלות הדיבור, ערל השפתיים. אחר כך נפגשים בדמות המתפתחת שרק במתן תורה, אחרי יציאת מצרים, יכיל דיבור וקול, יצמח להשמיע דיבור בקולו שלו, ויקבל את עצמו / את הגוף עם כל החוסר אל תוך השפה. הקול נע אל תוך הדיבור והמרכיבים השונים נמצאים בזיווג.

בהמשך דבריו מוסיף ר' צדוק ומחלק בין הזמן של יציאת מצרים עצמה, זמן שבו הפה חופשי ויכול לדבר ללא הכנה כאשר אור החופש גלוי ומזומן, לבין ימים אחרים אשר בהם נדרש "לשוב ולחנות" (על פי הנאמר בתחילת פרשתנו: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם) נדרשת הכנה של יישוב הדעת וחנייה ומשם מילותייך מוצאות את חירותן.

המעברים שבין קול לדיבור הינם מעברים עדינים, ולכן דורשים נוכחות מלווה.

הענן השותק, ה' בלבוש של מים שהתאדו, חובק את הדיבור כמו רחם עוטף ומגן, ומאפשר לדיבור של בני ישראל לצמוח מתוך המעטפת. המהות השנייה שהייתה חסרה נולדת כרגע מתוך הראשונה.
הדימוי כאן מבוסס על וויניקוט שמדבר על מעברים בין עולם פנימי לעולם חיצוני שנבנים על בסיס השתיקה ההדדית, ומאפשרים את התנועתיות החיה.
(וויניקוט עומד על השקט לו זקוק התינוק כדי לאפשר המעברים בין שינה לערות. שניות אלה נחשבות לשניות משמעותיות ביותר, ובהן גדלה יכולתו של התינוק הן לבהות בעולם החיצוני, לעבד את חוויותיו, והן להקשיב בערנות לרחשי עולמו הפנימי. אלה הן נבטי יכולתו לבנות את היצירתיות שלו, שהיא תחום הביטוי של העולם הפנימי ושל העולם החיצוני. גם האם המתעוררת משנתה זקוקה למספר שניות של שתיקה ושל התקיימות פנימית המהווה את המסדרון הנחוץ לה כדי להכין עצמה לקראת המפגש המיטיב עם תינוקה. השתיקה המלווה את רגעי המעבר הללו מהווה מעטפת חיונית לאם ממצב של האספות פנימית למצב של התמסרות מוחלטת.)
מנקודת ראות זו, החוסר עצמו הוא מהות שיש לו חיים רבי ערך משל עצמו – במעין ריקות, ואקום, פער, מרחב, חלל, נקב, מרווח חיוני שבלעדיו אין חיים.

והלחישה:
"ר' שמעון בן יהוצדק שאל לרבי שמואל בר נחמן א"ל מפני ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה מהיכן נבראת האורה א"ל מלמד שנתעטף בה הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם עד סופו
אמרה ליה בלחישה(ענה לו את התשובה הזו בלחישה)
א"ל מקרא מלא הוא (תהילים קד) עוטה אור כשלמה ואת אמרת לי בלחישה אתמהא?
א"ל כשם ששמעתיה בלחישה כך אמרתיה לך בלחישה
א"ר ברכיה אלולי שדרשה רבי יצחק ברבים לא היה אפשר לאומרה…."

(מדרש רבה בראשית פרשה ג פסקה ד)

"וַיִּסַּע מַלְאַךְ ה' הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם.. וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה"
הקב"ה מגן וקשוב, מלווה את הלידה של העם בעמוד אש ובענן (עוד אופן של המים – שהתאדו) לא בדיבור ישיר אלא באמצעות שתיקה ולחישה מעודדת. הוא הוציא אותם ביד חזקה, אבל במאבק, מלחמה בתוך המייצר לקראת החירות על מנת שיוכלו לגדול ולהתרחב. הוא נוכח בלחש, כפי שברא את האור. מעבר למילים ובשתיקה, שעה שברצונך להישמע אתה לוחש. זוהי נוכחות, דיבור באמצעות הקול השלישי, כמו שתאודור רייק כתב על הקשב לתודעת הזולת באמצעות ה"אוזן השלישית" (Listening with the Third Ear,1948)
בשלב הזה/ במעבר הזה, מתקיים דיאלוג בין שתיקה לדיבור, בין אזורי כאוס למימדים מוגדרים.
[המפגש בין קול ודיבור שיעניק את המוגדרות, השפה, יקבל את תוקפו רק עם היכנסותם של בני ישראל לשפת הברית במעמד הר סיני.
אמנם כאן אנחנו עדיין שומעים את המצלולים הפרא-וורבאליים, הרחשים והמאבקים התהומיים לפני שיתלכד האני, לפני ההכלה של המרכיבים השונים של המציאות החיצונית שעדיין נחווים כמאיימים. אפשר אולי לומר שהמים, בבחינת מקור השפע וההגנה האלוקית, מראים את אופניהם השונים והתינוק אינו יכול עדיין להכיל את הרצוא ושוב ( Fort-Daנוכחות והעדר השד, שגורמים לפיצול השד לשד הטוב והשד הרע אצל קליין) .."וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם", "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" , מה שהיה מקור הטוב וההצלה פתאום נחווה כמקור הרע – הים המתבקע לחומות הגנה ובטחון, שב ובולע את חיל פרעה, ותוקף כמו שתינוק תוקף את השד הרע, כשאינו עדיין יכול לשאת את נזקקותו, וכשהרסנותו שלו מושלכת על השד המזין שנהפך לעוין. ולכן אנחנו עדיין בדרך אל החירות, עדיין לא שם ]

השלב הבא: המשמעות של אירועי המעבר לקשר עם ה'

וַיַּסַּע משֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם: וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה: וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל משֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה: וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ" (שמות ט"ו)

[שלב זה, שיש בו אינטגרציות רבות- אפשר לתאר באופן אסוציאטיבי בדומה לתיאוריות פסיכולוגיות של התפתחות, למשל לפי מלאני קליין: הפאזה הדפרסיבית היא המתקדמת בתהליך ההתפתחות משום שחל בה מעבר לאובייקט שלם. אם תחילה הוא היה חלקי בלבד ואחר כך מפוצל לטוב ולרע, הרי שעתה מופיע אובייקט אינטגרטיבי המכיל טוב עם רע. מכאן נובעת ההכרה שאותו אדם הוא לפעמים אהוב ולפעמים שנוא. כשהסובייקט יכול להפנים את התחושה כי גם הוא יצור עם יכולות ומגבלות, כשחלקיו הרעים הם חלק ממנו בדיוק כמו הטובים].

משה המיילד נמצא לצד העם בצירי הלידה. הוא המאפשר לבני ישראל לעבור לפאזה התפתחותית מתקדמת יותר, להכיל את השממה, ההעדר, לצד ההתרגשות וההתחדשות.

במובן זה יציאת מצרים הינה יציאה מדפוס שמונע מהם להתרחב, בכדי להכיל יותר אופני קיום מול ה'. כלומר- עם ישראל יוצא גם מהשיעבוד למאניה של ניסים ונפלאות. יש חשש של התמכרות לריגוש ותנועה מתמדת כתנאי להאמין ולאהוב את ה'. וגם זה מצב שצריך להמשיך ממנו הלאה ולצאת ממנו לחירות.

כאן אנו באים למהלך עדין הנע בין שני צדדים במהלכו של האדם אל עבר החירות הנלמד בפרשתנו.
הצד הראשון המדובר יותר, הינו המקום של חוסר הסיפוק והחיפוש אחרי שפה חדשה הנדרש מן האדם במסעו, וכבר הזהיר אותנו ניטשה מעולם בו ייהפך האדם לשבע וישכח את אי הנחת. הדבר בא לידי ביטוי מיד אחר קריעת ים סוף. לאחר שקולות השירה שכחו נאמר:
"וַיַּסַּע משֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם"
רש"י במקום מצטט את המדרש, שמשה נדרש להסיע את העם בעל כורחם. העם לא רצה לעזוב את הים- היו שם אוצרות והיה לו שם טוב. משה היה צריך להסיעם, המסע עדיין לא תם.

מצד שני גם למסע האינסופי סכנות. העם הולך שלושה ימים במדבר ולא מוצא מים:
"וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה: וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל משֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה: וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ" (שמות ט"ו)
המסע האין סופי גם הוא יכול להפך למכשול. יש חשש שההליכה והחיפוש התמידיים ייהפכו לחוסר שקט החוסם את היכולת לשהות, להתעבר, לתת את הזמן לתהליכים עדינים הדורשים את זמן השהייה…. חשש דומה הוא ההתמכרות לרגעי הריגוש, ואז ברגע שאין קולות וברקים הצמא מתגבר וקולות התלונה מתחילים להטריד.

וכך כותב בעל מי השלוח ר' מרדכי יוסף מאיז'ביצא:
"וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם" היינו אחר העסק הגדול שהיה להם בים סוף שהיו אומרים שירה, וההשגה הגדולה שהיה שם התגלות השכינה…אחר זה הלכו שלשת ימים ולא השפיע להם השם יתברך שום התחדשות, וזה 'ולא מצאו מים' היינו שלא מצאו שום תשוקה וחשק
ונפל דעתם מאוד מזה,
"וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ" ומתרגמינן ואלפי' ה' אעא ( לימד אותו ה' עצה),
היינו שהיה השם יתברך מלמד אותו עצה היינו ששלח לדעתו שזאת השביתה והנייחא, בלי שום עסק, בזה נמצא אור וטובה מהשם יתברך, מאחר שזה הוא רצונו יתברך, גם זה היא טוב העמוקה.
וזה שכתוב במדרש "עשה את המר מתוק",
ואל זאת הכוונה ניתן להם שם במרה מצות שבת. ופרה אדומה ונצטוו על הדינין (חוק ומשפט),
שבת מורה- ראו כי השם יתברך נותן לכם מיצוה שתעבדו אותו במה שתשבתו ואם כן למה תלינו,
ופרה אדומה מורה על העתיד כי לעתיד יהיה ה' אחד ושמו אחד ואז יתבטל העבודה ולא יהיה אז שום כעס.
ודינין מורה על הסדר היינו שלא תחשבו עוד בכל פעם לדחוק את השעה לזכות לכל זה הטוב כי כל זה צריך להיות בסדר שיהיה נקבע בלב בלי שום שינוי ".

ישנו עולם שיהיה לעתיד לבוא. (ה'עתיד לבוא'- אין פירושו שכרגע הוא אינו קיים וקיומו יהיה רק לעתיד, אלא שבהווה יש חשיבות ל'עתיד' כאופק תודעתי). עולם שבו יהיה רק שקט, שלווה, שאין בו את אי הנחת של העבודה וההתמודדות, ובלשון האיז'ביצאי 'אין בו כעס ואדמימות'. אבל עולם זה קיים רק בבחינת 'לעתיד לבוא'.
אבל כאן בממשות, אחרי היציאה הגדולה ממצרים עם כל הנסים והנפלאות וההשגות, העם נדרש ללמוד גם את היכולת לעזוב ולהמשיך הלאה מתוך הבנה שיהיו ימים שלא תמצא בהם תשוקה וכו' אבל שיש גם בהם סוד ועצה טובה מהשם יתברך. ולכן כמו שאומר המדרש 'במרה ניתן לעם סוד השבת והוא סוד העבודה גם בשביתה בנייחה, בזמן, וסוד הדינים והסדר שלא לדחוק את השעה'. תובנה זאת, היא אותה "עצה" שהשליך משה למים ועשה את המר מתוק.

יש אופני קיום מלאים יותר, עדינים יותר, המאפשרים חירות עמוקה יותר, שבלעדיה אין חיים, התקשרות, התפתחות, ושהייה.
יציאת מצרים במובן זה היא לידה של אני רחב ועשיר יותר, שיכול להתגבר על מה שמכשיל אותו מלהיות שלם יותר, ולהכיל גם מצבים של שקט, שתיקה, שממה שיש בהם חוסר, לעומת ולצד המצבים ה"מלאים" כביכול המרוממים של המסע, ההתגלות , הנס והריגוש.

בפרשתנו ישנם כמה אירועים משמעותיים, אירועי מעבר אשר מעבר להיותם נקודות תפנית (ושבכך מעוררות מיד הד בקרבנו- בעיקר כשמדובר במעברים התמידיים שבין שעבוד לחירות, אשר כמבנה ארכיטיפי מעברים אלו הולכים ונשנים בכל אדם, בכל מקום ובכל עת)- השפה בה אותם אירועים מתוארים, הינה שפה אינטנסיבית המכילה עולמות רבים.
הפרשה פותחת במבט החושף כביכול את התבוננותו הפנימית של האל על עם ישראל, הוא מבין שהעם כרגע לא יכול להתמודד חזיתית מול דברים ולכן יש צורך ב"מעקפים", בהליכה מסביב. העם כרגע לא יכול להתמודד חזיתית עם קושי הדורש עמדת מלחמה .
את דרכם האל מלווה בעמוד ענן אשר מציג את הנוכחות האלוקית המתגלה בענן, ובלילה בעמוד אש.העם שכבר נע קדימה מצווה לחזור אחורה, ולאן?
"ציוה הקב"ה שישובו לאחוריהם כלפי מצרים לפני פי החירות, הוא פיתום, ונקרא חירות לפי ששם נעשו ישראל בני חורין… (רבנו בחיי שם)
הדרך אל החירות מתעתעת, נעה במעגלים, בחזרתיות, במעבר בתוך הים,ביבשה, אינה מצייתת לחוקי ההיגיון ובעיקר לא מסתיימת…

אולי מפני שהחירות מתעתעת ואולי מפני של'אדם' אין סוף.