וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן.. וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.. לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם.. וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם.. וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם.. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם." (שמות ו, א-ז).

פסוקים אלה הפותחים את פרשת השבוע פרשת וארא זכו בצדק לתשומת לב רבה בפרשנות ובמחקר. יש כאן, למעשה, התגלות חדשה למשה ופריסה של הפרוגרמה האלוהית שתלווה את התורה מכאן ועד לסופה – יציאת מצריים, הבאתם של ישראל לארץ כנען ומימוש ההבטחה לאבות.

האל מתגלה למשה בפעם הראשונה בשמו המיוחד – שם שלא נודע לאבות. בשם זה הוא עתיד להתגלות גם לעם ישראל, שהופך לעם ה' וינחל את ארץ כנען. בכך מממש האל את הבטחתו לאבות – אברהם יצחק ויעקב. מכאן ואילך תזכיר התורה פעמים רבות את הברית עם האבות (שהוזכרה כבר פעם אחת בפרשה הקודמת) ואת ההתחייבות של האל למשה.
הברכות של תפילת שמונה עשרה פותחות בברית הזאת ומתחילות במילים "ברוך… אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב" בניגוד לכל שאר הברכות הפותחות במילים – "ברוך …. מלך העולם".

מובן, שכריתת ברית עם אברהם ועם בניו הוזכרה כבר בספר בראשית. ואולם ספר זה בשום אופן איננו ספר "אברהם יצחק ויעקב". התורה פותחת במילים – 'בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ', בפרשת הבריאה אנו קוראים 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו', האל כורת ברית עם נח ועם כל בשר, ומוזכרים בו אנשים צדיקים ועובדי ה' שאין להם כל קשר למשפחת אברהם (למשל, אבימלך).

בספר שמות יש לפנינו איפה מפנה גדול. מספר בראשית שפנה לכל באי עולם הופכת התורה לספר הפונה לבניהם של אברהם יצחק ויעקב לבני ישראל – לעם ישראל. מכאן ואילך – דבר אל בני ישראל. משה הוא שליח ה' לעמו, עם ישראל.

איך יש להבין את המפנה הזה? האמנם זנחה התורה את כל שאר בני האדם?

לשם כך יש לחזור לתחילת ספר שמות. המפנה שאנו מדברים בו מסומן כבר בתחילתו של הספר ובשמו במילים 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה..', ואולם מה רבה ההפתעה כשאנו ממשיכים לקרוא. סמוך לתחילת הספר אנו מגיעים למעשה המילדות שפרה ופועה שמסרבות לפקודתו של פרְעֹה להרוג את ילדי ישראל.
תרגום השבעים מבין את הביטוי 'המילדות העבריות' כסמיכות – המילדות של העבריות. כלומר, שפרה ופועה הן מילדות מצריות. מדוע הן מסרבות לפקודת פרעֹה? "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים.. וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שמות א, יז) – משום יראת אלוהים שיש בליבן.

אם לא לגמרי השתכנענו שספר שמות פותח דווקא בגיבורות שאינן מבני ישראל (ואולי אין זה מקרה שהן גם נשים), הרי שכמה פסוקים אחר כך אנו קוראים על בת פַּרְעֹה : 'וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה' (שמות ב, ו).
בת פַּרְעֹה אינה מבני ישראל ואין כל ספק שהיא מבינה מיהו הילד הזה ומהי פקודת אביה לגביו. ובכל זאת, היא חומלת עליו ולוקחת אותו ומגדלת אותו כבנה.
חמלה כזו לא ראינו בבני ישראל שזרקו את אחיהם לבור ומכרו אותו לעבדות.

רק כשקוראים את כל הדברים האלה, אפשר לקרוא גם את פרשת 'וארא'. פרשה שפותחת את סיפור המכות הגדולות שהכה ה' את מצרים, כדי להוציא את עמו מחיים של עבדות ולהביאם לארצם. מכות כאלו הם פריבילגיה של הקדוש ברוך הוא שיכול להמית ולהחיות, אבל אינן בשום אופן דגם ומודל לבני אדם במלחמתם זה בזה.

כבני אדם אין לנו אלא להכיר בכך שכולנו בניו של אלוהים ושנבראנו בצלמו. בספר שמות ממומש הקשר המיוחד הזה לאלוהים על ידי שלושה מצרים או יותר נכון מצריות. והוא ממוצה בפסוק 'ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה ותחמול עליו'.