קצר רוח..

כשיש לך התקף אסטמה אין לך נשימה. כשאין
לך נשימה קשה לדבר. המשפט שלך חסום
על – ידי כמות האוויר שאתה מסוגל להוציא
מהריאות. זה לא הרבה, משהו בין שלוש לשש
מילים.זה נותן לך כבוד למילה.אתה עובר בין
ערימות המילים שעולות לך בראש.בוחר את
הכי חשובות. וגם הן עולות לך. לא כמו אנשים
בריאים שמוציאים את כל המילים שהצטברו
להם בראש כמו שמוציאים אשפה. כשמישהו
בזמן התקף אומר "אני אוהב אותך" או "אני
נורא אוהב אותך" יש הבדל. הבדל של מילה.
מילה זה המון, כי מילה יכולה להיות "לשבת",
"ונטולין" או אפילו "אמבולנס".
(מתוך צינורות מאת אתגר קרת)
כשאין לך נשימה, קשה לדבר.
מסתבר, שקשה גם להקשיב.
הפרשה שלנו פותחת בבשורה הגדולה של משה לבני ישראל – שבסופה מתברר שבני ישראל לא פנויים בכדי לשמוע אותו.

ו לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה', וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. ז וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים;… ח וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ,
..
ט וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.

ברגע זה נדמה שמשה כמעט מתייאש מהיכולת שלו , לפנות אל אנשים בדיבור. כשמתבקש משה על ידי הקב"ה לפנות אל פרעה – זו תגובתו
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, לִפְנֵי ה' לֵאמֹר: הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.

אין לי יכולת אמיתית לדבר, אנשים לא שומעים את הדברים שאני אומר, איך באמת ישמעני פרעה?
זה חסר תוחלת..

הדיבור בגלות
עניין הדיבור, מלווה את יציאת מצרים מראשיתה. עוד מסירובו הראשון של משה לשליחות.

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-ה’, בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ: כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי." (שמות ד', י').
שם , כבר במפגש הראשון מבטיח לו הקב"ה, שאל לו לדאוג לקשיים שלו בדיבור.

"וַיֹּאמֶר ה’ אֵלָיו, מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר–הֲלֹא אָנֹכִי, ה’. וְעַתָּה, לֵךְ; וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ, וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר." (שמות ד', י"א-י"ב).

הבטחה זאת לכאורה לא מתקיימת. משה נשאר עם קשייו בדיבור. הזוהר לפרשת וארא, שואל על הבטחתו הלא ממומשת כביכול של הקב"ה –

"מאי ואני ערל שפתיים"? והא בקדימתא כתיב: "לא איש דברים אנכי …" וקב"ה הוה אותיב ליה (הקב"ה השיב למשה): "מי שם פה לאדם… ואנכי אהיה עם פיך" סלקא דעתך דלא הוה כן (האם ניתן להעלות על הדעת שלא היה כן?) והשתא (ועכשיו) אמר "ואני ערל שפתיים" – אן הוא מילה דאבטח ליה קב"ה בקדמיתא? (היכן היא הבטחתו המוקדמת של הקב"ה?)"

עונה הזוהר – שאין כאן משהו שנוגע למשה עצמו, אלא שבמצרים כל עולם הדיבור היה בגלות.
"כל זמנא דדיבור הוה בגלותא קלא אסתלק מניה (כל זמן שהדיבור בגלות הסתלק הקול)".
למשה אין יכולת דיבור, כי במצב של גלות, אין יכולת לדבר.

ולא יכלו דברו לשלום..
נדמה שקשר בין הגלות, לבין היכולת שלנו להידברות אפילו יותר משמעותי.

גלות היא ביטוי חיצוני למצב בו אין דיבור בין אנשים.
אם נחזור לפסוקים שפתחנו בהם –
זה לא שאנחנו לא יכולים לדבר או להקשיב בגלל השיעבוד, וקצר הרוח,
אלא – הגענו לשם, אל השיעבוד ותוצאותיו – כי לא יכולנו לדבר.
אחים ששונאים זה את זה, 'מדברים' באלימות, בזריקה לבור – לא יכולים להישאר בארץ המובטחת.

אדם ערל – מחוסר מילה.
אדם שהוא ערל שפתיים – מחוסר מילים.
אין דיבור שיכול להגיע ממשה לבני ישראל. משה מבין שאין דיבור כזה.
בגלות – אין לנו דיבור. ירדנו למצרים, כי אנחנו לא יכולנו לדבר אחד עם השני –
וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם – הדיבור יצא לגלות, ואיתו גם בני ישראל. ההמצאות שלהם בארץ אחרת, הייתה סך הכל שיקוף במרחב, של מצבם הנפשי-חברתי.
את הגאולה אנחנו חוגגים בערב פסח (פה – סח) בלילה שכולו דיבורים. לילה של שאלות ותשובות של דיבור מחודש, וחידוש קשר בין אב לבנו, בין אחים, בין איש לאשתו..

אז ישיר משה..
אט אט יגאלו המילים מגלותן, ואיתם יצאו ישראל ממצרים. בתום השיעבוד, מהעבר הבטוח של ים סוף, תתקיים הבטחתו של הקב"ה למשה – ויוחזר לו הדיבור האובד
א אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לַה', וַיֹּאמְרוּ, לֵאמֹר:

שבת שלום,
דני.