עשרת הדיברות המופיעים בפרשתנו נפתחים בפסוק הידוע: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי".
איזו בחירה של טקסט!
אני מדמיין את כותב המקרא עוצר בחרדה לבחירת המילים שיחרתו לנצח בתודעה האנושית.
אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר… אשר מה? אפשרויות רבות מתרוצצות באוויר –

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר ברא את השמים ואת הארץ…
אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר משגיח על כל נברא…
אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אין לו דמות ולא דמות הגוף…
אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר מצווה אותך את כל התורה הזו…
לא! – "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".

התורה בוחרת להגדיר את אלוהים כאלוהי החירות, אלוהי ההוצאה מבית עבדים. עשרת הדיברות ושאר חוקי התורה מגבילים לכאורה את חירותו של הפרט בהטילם עליו ציוויים וכללים. יחד עם זאת, הפתיח של עשרת הדיברות מדגיש שהאפיון המרכזי של מחוקק החוקים האלה הוא דווקא הדאגה לחירותנו והרצון שלא נשקע בעבדות. לעיתים החוק הוא עניין משחרר, לעיתים אדם וחברה זקוקים לגבולות מחייבים דווקא על מנת שחירותם תוכל להתממש. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בחוקים חברתיים.

היציאה ממצרים מהווה במקומות רבים בתורה הנמקה למצוות חברתיות חשובות. "וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כג, ט) או במקום אחר: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אלוהיכֶם" (ויקרא יט, לד). חובת אהבת הגר נובעת מזיכרון הגרות שלנו בארץ מצרים. היציאה ממצרים מחייבת אותנו לנהוג באהבה ובשוויון כלפי מי שנמצא כרגע במצרים משלו.

השבת היא מצווה חברתית המפרידה בין מושג העבודה והעבדות. בפרשתנו מוזכרת מנוחת האלוהים בימי הבריאה כהנמקה לשבת. בנוסח השני של עשרת הדיברות נכתב: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל-כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה, יד). השבת מהווה המחשה שבועית להוצאת האדם מעבדות לחירות. לעבד אין יום מנוחה, אין זמן של רוח ותרבות. לעובד יש שבת.

גם הגר, היתום והאלמנה זוכים ליחס חברתי מגונן בשל זיכרון היציאה ממצרים – "כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" (דברים כד, כ-כב). וכמובן גם חובת שילוח העבד עם ממון וצידה לדרכו החדשה מנומקת באופן זה: "וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אלהיך תִּתֶּן לוֹ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אלקיך עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם" (דברים טו, יג-טו).

אין חירות ללא מצוות חברתיות. לדבר עם המוחלש חברתית הרעב ללחם על חופש בחירה ושחרור ממגבלות זו בדיחה. הרעב והמחסור הם המגבלות הגדולים ביותר שבנמצא. אלוהי החירות דורש מאתנו לכונן חברה הדואגת לחלשים שבה. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (משנה, פסחים, י, ה). האמפתיה וההבנה החברתית מגיעות מזכירת העבדות במצרים, מיכולתי לדמיין את עצמי בנעליו של הזולת ולזכור שזה יכול היה להיות אני. הכרעת התורה לפתוח את עשרת הדיברות באפיון האל כמי שהוציאנו ממצרים מבית עבדים, מזכירה ומכוננת את היסוד החברתי של הדאגה לאחר ולחלש כאחד מעיקרי התרבות היהודית וכתנאי הכרחי לחירות האדם.