וכשהגיע לשדה / עוזי שביט

וכשהגיע לשדה
ויקיפוהו עשרה
הוא לא שיוע ולא מרר
ולא זעק זעקה מרה

ולא נשא קולו בכי
כשפשטו את כותנתו
ולא פתח פיו בתחינה
כשלבור זרקו אותו

רק תהה מה מוזרים
דרכי האלוקים
כמה בודד יכול להיות
אדם
בין עשרה אחים.

"גשו נא אלי" – ותבכו כבר למען ה'

רגעיה האחרונים של פרשת מקץ, היא שבת חנוכה, הטעינו אותנו רגשות קשים של אימה וציפייה. יוסף ממתין לאחיו החבולים, מביא אותם לנפילת אפים ארצה ומוכיח אותם על גנבתם את הגביע שהוטמן בתיקו של בנימין. מי שאוזנו קשובה ורגישה יכול מיד לחוש בדבר, כי כשאומר להם יוסף לאחים: "מה המעשה הזה אשר עשיתם הלא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני", הוא מתכוון להזכיר את נצחונו, כמי שכבר בעבר ראה עצמו כמלך עליהם. יוסף, שהביא דיבת האחים רעה, חלם חלומות של מלכות ונפל אל בור שאין בו מים (אך נחשים, כמה נחשים ועקרבים יש בו), ניצב עכשיו מעליהם של המשתחווים אפים ארצה והם ככלי בידו לנגח אותם ולהחזיר להם רעה תחת רעה שהביאו הם עליו.

אווירה צפופה ואיומה זו היא גם נחלתה של פתיחת פרשת השבוע שלנו הפותחת במילים – "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה". ומסביר שם רש"י :מכאן אתה למד שדיבר אליו קשות.

מכאן ואילך מגולל יהודה באזניו של יוסף את תולדות סיפור משפחת יעקב, על האב הזקן ושבע המרורים ועל הקטון בבנים, בן יקיר שיש לגונן עליו, כדרך לגונן על אבי המשפחה. ברם, הקורא את תקצירם של הדברים מזהה מיד את השקרים הקטנים הנבנים בתוכם, ובמובן מסויים כמעט ואין הוא מבין מה מכלל הדברים הללו של יהודה הגיעו לאזניו של יוסף והביאוהו לידי בכי תמרורים. האם היה זה האיזכור של בנימין, ואולי העובדה שבנימין נדמה כאן כיוסף עצמו, או אולי העובדה שקנאתו אוכלתו על שהיה יהודה מדבר ברעות ואחריות כלפי בנימין – מילים שלא ידע יוסף לזהות באחים – כשנגעו אליו.

בין כך או כך, הדברים הנאמרים מבעירים את צלקות נפשו של יוסף והוא קורא להוציא את כל הניצבים עליו (שלא ישמעו עוד את דברי הבגידה) ונותן קולו בבכי הנשמע גם בבית פרעה.

מפגש האחים שכאן הוא שיאו של תהליך ארוך וממושך של התנכרות. נוטים לייחס לרגע זה את כל כובד המשקל של ההתחברות המיוחלת, המביאה שלום למשפחה מסוכסכת. ואולם, אין להתעלם מן העובדה הפשוטה כי רגע חשיפתו של יוסף את עצמו לפני אחיו הוא גם הרגע בו הללו נסוגים אחרונית, "כי נבהלו מפניו". אומנם נכון, אפשר לפרש שהיה זה משום שחששו מתגובתו, מעונשו. אפשר גם להסביר, כי מפני הבושה עשו כן (וראו שם רש"י) או משום שלא יכלו להאמין למה שעיניהם רואות (התורה מחזקת עניין זה, אחר שיוסף מטעים פעם נוספת שיוסף אחיהם הוא הנגלה להם) ואפשר, כך נראה בעיני, לתלות נסיגה זו בכך שאחים אלו, גם כאשר הם רואים עין בעין את יוסף, עדיין הוא מבהיל אותם, עדיין הם נסוגים מקשר עם בעל החלומות הלזה, האחר השנוא.

במובן זה, נגישותו של יהודה אל יוסף – לא רק שהייתה מלווה דברים קשים שדיבר אליו, לא רק שהייתה מגובבת שקרים קטנים עם גדולים – אלא שהייתה, כמו שאומר רש"י, בחזקת הדברים הנכנסים אל האוזן. אך בפרשנות שלי, לא דברים הנכנסים אל הלב. נדמה, שגם חז"ל מרגישים אי נחת גדולה ממפגש זה וחסרה להם האינטימיות והמגע שאמורים לאפיין מפגשים מסוג זה, כפי שמצאנו אצל יעקב ועשו.

המדרש, בתנחומא פרק ה' משלים את הריק שמשאירה התורה:
כיון שראה יוסף שהיתה להם בושה גדולה, אמר להן: גשו נא אלי, ויגשו! וכל אחד ואחד היה מנשקו ובוכה עליו. שנאמר: וינשק לכל אחיו, ויבך עליהם.

המדרש כמעט מתחנן למעט מגע, אך התורה, לא רק שאיננה מוסרת דבר זה, אלא ממשיכה ומדגישה אותו גם במפגש יוסף עם אביו:
"וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה
וַיֵּרָא אֵלָיו, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו, וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד.
וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף: אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי"

פרשנים תמהים על כך, כי אחר נהרות של מילים מצאה התורה להאיר את מפגש האב עם בנו במילים ספורות, גם אם מרגשות. זאת ועוד, המפגש הקצר מוליד שאלות מרגיזות ממש כמו השאלה מיהו הבוכה על צוארי האחר, האם יוסף בכה על צוארי יעקב או שמא היה זה יעקב שבכה על צוארי יוסף, בשעה שהאב היה באמצע לקרוא קריאת שמע… התחושה היא שאנו כמעט מוסתים מן העניין עצמו בשל ברור סוגיות שמטרידות אותנו כבני אנוש. לעזרתנו פירושו של הרש"ר הירש, שבדקויותיו הנפשיות רואה את המפגש הקצר ממבט של יותר משני עשורים:

יוסף בכה, יעקב לא בכה; יוסף זלגו עוד עיניו דמעות, יעקב – יבש כבר מקור דמעותיו; יוסף התמיד עוד בבכי, אפילו כשכבר נכנס יעקב בשיחה איתו – בקווים זעירים כאלה משתקפת האמת לאמיתה. בין הזמנים חי יעקב גלמוד ובודד מבכה אותו. כל חיי רוחו נתונים היו לאבל ולמספד על יוסף. יוסף – חליפות ותמורות עברו עליו. לא היה מופנה לטפח רגשות געגועיו, הדאגות החדשות לבקרים מילאו חדרי לבו. עכשיו בהתפרקו על צוארי אביו נתעוררו בו זכרונות עשרים שנות הפרידה וההתרגשות הכבושה מתפרצת מתוכו בבת אחת – יעקב בתוך כך הפך כולו ישראל – יוסף עודנו בוכה.

הירש מסיט את העינים מן המפגש עצמו ומתבונן בשורשיו שהנצו בימים רחוקים. יעקב, בבדידותו, כבר בכה את בכיו של המתאבל, בכה את הכל. לעומתו יוסף, מתחיל את צעדיו הראשונים בתורת הבכי, אחר שמנע זאת עצמו כשהיה בבור, בבית פוטיפר ובבית האסורים. יוסף, מבירא עמיקתא ריק וחשוך, גדל למלכות, עסוק במלאכת ההישרדות. עכשיו, כשהאלוהים מזמן לו שוב את אחיו, כשהוא שומע אותם משקרים את השקרים שמאפשרים להם להמשיך ולחיות הלאה, עכשיו אפשר לבכות. זה לוקח לו זמן, פעמיים קודם לכן כבר בכה, אך סב חזרה אל הניכור וקשיות הלב, עתה הוא מתמלא געגועים, גם הבנה את החיים. כמו אביו לפניו הוא למד שהחיים מזמנים את הקללה והנחש, את החושך ואת הבור.

אלה תולדות יעקב, אבל גם יוסף נער בן שבע עשרה וגם הוא עתיד להתנער מחממת גידולו ולהילחם במה שנראה חסר הגיון ומשמעות. יוסף בוכה את הידיעה, שמערכת יחסיו עם אחיו לא תתוקן. הוא ימשיך לבכות, הם ימשיכו לדבר, לעולם לא נמצא אותם בוכים. הוא יסבר את אוזנם בכך שהכל התגלגל מן האלוהים, הם יראו כי מת אביהם ויגורו ממשטמתו של יוסף. וכשיוסף יבין זאת הוא יבכה עוד את הצער של הנתק ואת הצער של מוגבלות הקיום ומוגבלות הבנתם אותו. הוא לא יבקש אחדות לבבות, הוא לא ייחל לתיקון – הוא כבר יודע שהוא בבדידותו. לא נותר לו אלא להשביע את האחים שיעלו את עצמותיו ארצה, והם ישימוהו בארון, במצרים.

מבחינה זו מעניינת ההפטרה, שהיא נבואה לעתיד-לבוא המבקשת את איחודם של יהודה ויוסף, אחר שהיו לשני עמים שונים. כמו חז"ל שביקשו לראות את האחים מנשקים אלו לאלו, כך ההפטרה מבקשת את העצים להתאחות, לאחד, אבל הקורא המבין כבר יודע שלא כך הם פני הדברים. זו נבואה שלא התקיימה ונראה שעלולה שלא להתקיים גם לעתיד לבוא, כי אין אנו משוכנעים בקיומם של עשרת השבטים שגלו. ההפטרה, כביכול מחזקת את תחושתו של מי שיצא אל הדרך ומבין, כמו שהבין ד"ר סוס בספרו המופלא על היוצאים שמגיעים למקומות נפלאים, שלפעמים אתה לא.

ואת ההבנה הזו, את הכאב הזה מתרגמים בפשטות לבכי עמוק, היוצא מחדרי לב, מעומק החושך של הרחם, והוא לבדו עשוי לשנות סדרי בראשית. ואולי לא איחודם של האחים יביא גאולה, אולי זה רק בכיים, האחד על השני, שיניע את גלגלי הגאולה. ומסיים המדרש בתנחומא על בכי יוסף:
וכשם שלא פייס יוסף את אחיו – אלא מתוך בכיה, כך כשיגאל הקב"ה את ישראל, מתוך בכיה הוא גואלם. שנא': (ירמיה ל"א) בבכי יבאו ובתחנונים אובילם, אוליכם אל נחלי מים בדרך ישר לא יכשלו בה, כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכורי הוא:

שבת שלום ובכי טוב לכולם.