בראשית פרק כה,יט – פרק כח,ט)
"ויזרע בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'" (פרק כו, יב)
אני בוחר בפסוק זה כמוטו לפרשת חייו של יצחק – שלאחר העקדה. אחר כך אתייחס לאורו גם לעקדה, שהרי לא ניתן להתייחס לחיי יצחק בלי לדון בה.

בעת הרעב ביקש יצחק ללכת בדרך בה הלך אביו ובה עתידים ללכת בנו ונכדיו – למצרים, מקור השפע. אולם א-להים אוסר עליו לצאת מהארץ ומבטיח לו : "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך" משמעות האיסור וההבטחה היא שיצחק אינו צריך לנדוד בעקבות השפע – הוא יבוא אליו. ואכן בארץ ההיא זו שה' ציוהו עליה, ובשנה היא – שנת הרעב, זורע יצחק ומוצא פי מאה ממה שזרע.
עתה יצחק מתעשר מאוד – "וילך האיש הלוך וגדול עד כי גדל מאוד ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה ויקנאו אותו פלשתים" (כו,יג-יד)
אבימלך מגרש את יצחק – ויצחק אינו מתווכח ואינו נאבק, הוא הולך לדרכו. עבדיו של יצחק כורים מחדש את הבארות הישנות , אלו שחפר אביו וכן חופרים בארות חדשות. המקרא אינו מתאר את הצורך לחפירת בארות. העובדות ברורות – זו ארץ מדברית, המים הם מקור החיים, הכל תלוי בהם. דרך הכתיבה היא המרתקת, שכן אי-תיאור המצוקה הופך לאחד מנתוני הטקסט. יצחק לא נלחץ, אינו במצוקה. די להיזכר בתפילות יעקב או דוד כדי לזכור שהמקרא יודע לתאר מצוקות ותפילות. יצחק אינו מתפלל כי הוא נסמך לחלוטין על הבטחת " גור בארץ הזאת ואהיה עמך" ואכן הוא מוצא מים שוב ושוב. הפלשתים רודפים אחרי יצחק וסותמים את בארותיו אך גם עתה יצחק לא נאבק. הוא הולך הלאה ומוצא שוב מים עד שמגיע הרגע בו פלשתים מתעייפים זהו הרגע של רחובות – "כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ" .
לאחר מכן בא אבימלך אל יצחק לכרות עמו ברית. יצחק אינו מתעלם מהעבר – "מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם" אבל אינו נוקם ונוטר, הוא מוכן להתפייס ולכרות ברית.
מכל אלו עולה דמות של אדם מבורך, מלא בטחון, מלא שלווה, לא-פגיע . יצחק אינו לחיץ, דבר לא יוציאו משלוותו שכן הוא הוא מקור הברכה.
עניין זה מתחדד בפרשת הברכות שיצחק מעניק לבניו. יצחק הוא צינור לשפע , הוא "שדה אשר ברכו ה'" יכולתו להעניק את השפע הזה אינה תלויה בחכמה, במוסר או בכל נתון אחר. לכן יתכן הדבר שהברכה תיגנב ובכל זאת תהיה שרירה וקיימת "בא אחיך במרמה ויקח את ברכתך" אומר יצחק בכאב לבנו האהוב, ואף על פי כן אינו יכול להשיב את הברכה אחור. אני יודע שדברים אלו אינם מתאימים לאוזן מודרנית ובכל זאת – כך אני רואה את פני הדברים. יצחק הוא שדה ברכה ושפע והם קיימים בו באופן מאגי.
כך אני מפרש גם את בקשתו של יצחק מעשו – "צודה לי ציד ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואוכלה למען תברכך נפשי בטרם אמות" יצחק יודע שברכה אינה שורה על מקום ריק. צריך ליצור מוקד של שפע ובו תשכון הברכה. זהו מקום פיזי – שולחן סעודה גדוש, מעין מה שנאמר בזמירות שבת –
"על כוס יין מלא כברכת ה'" , וזהו גם מקום נפשי – של נינוחות, שמחה, בטחון.
וכך יושב לו בבא-יצחק, בעל המופת מעיירת פיתוח דרומית, עיוור, זקן, מרומה, ועם זאת – אדון בלתי מעורער של מדיום הברכה, נושא את ידיו המגוידות אל ראש בנו ומברכו – "ויתן לך הא-להים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש"

עתה אני רוצה לומר גם על העקדה משהו בלתי מודרני – יצחק אינו יוצא מהעקדה פוסט-טראומטי, הוא לא יוצא מצולק. כי אדם כזה לא היה מסוגל להיות שליו ובלתי פגיע אלא אם כן נפרש את התנהגותו כאפטית ולדעתי דבריו הקצרים והנמרצים לאבימלך, תפלתו עבור רבקה, (וכמה שונה התנהגותו בעניין זה מזו של יעקב כלפי רחל) דבריו אל יעקב כששלחו לחרן – כל אלו מעידים על אדם חי, אופטימי, ממוקד. בעקבות סרן קירקגור בספרו 'חיל ורעדה' אני קורא את העקדה כניסיון בעל שני ממדים : מחד אמור היה אברהם, וכן גם יצחק, להיות נכון לתת את חייו אם הא-להים ידרוש כך. מאידך, אמורים היו להאמין כי הא-ל רב חסד הוא ולא ידרוש בשום אופן דרישה כזו. וזאת למרות שאמר לאברהם "קח את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק והעלהו לעולה" המאמין מבצע כאן את הקפיצה אל האבסורד של האמונה.
לאור קריאה זו, העקדה מלמדת את העוקד ואת הנעקד שהאל אינו רוצה במותם. יצחק קיבל את חייו מחדש. כך רואה את העקדה אריאל הירשפלד :

מעשה האמונה של אברהם בעקדת בנו הוא סיבת חייו של בנו, כי האלוהים הוא עקרון החיים ונביעתו המעגלית מן המוות. הוויתור על הבן, ההיעתרות לעקדה, היא נתינת הבן לעקרון החיים. היא נתינת הבן ל"לעולם" ולעצמו הנבדל מאביו. מעשה השחיטה הנרמז כאן, הוא גילומו של פחד השילוח, פחד הוויתור על ההורות, כחיתוך חבל הטבור השני, שאינך יודע אם הוא מכת מוות או תנאי של חיים, וכאן בא ההיפוך (הכמוס כבר בסמל ברית המילה): הנכונות לשחוט היא הפתח להיפוכה. הקול האלוהי הקורא לאב "אל תשלח ידך אל הנער" הוא קול הידיעה הגדולה המקפת הכל, העליונה על הפחד ועל האהבה הראשונה, שהיא אהבה גדולה מכל אהבה: היכולת לתת את הילד, להפקירו באמת, כמו להורגו, היא היא היכולת לתת לו את החייו באמת, והיא הרגע בו אתה מקבלו באמת – מן הטבע, מן היקום ומן האלוהים. לא מעצמך.
(הירשפלד, רשימות על מקום, עם עובד ועלמא, תל אביב, 2002, עמ' 102-103)