"..קורה שאני מגיעה לאפיסת כוחות מההליכה, מהעמידה בתור. אבל גם זה חלק מהחיים ובשלב מסוים משהו צומח בתוכך ואתה יודע שלעולם לא תאבד אותו…

החיים והמוות והסבל והשמחה, השלפוחיות ברגלים, העייפות והיסמין שמאחורי הבית, הרדיפות, מעשי האכזריות הרבים מספור, כל זה מצוי בתוכי, כל זה הוא שלמות אחת ואני משלימה אותה כולה ומתחילה להבין יותר ויותר, גם אם איני יכולה להסביר לאחרים את מהות הדברים. הייתי רוצה לחיות חיים ארוכים כדי שאוכל להסביר את זה, ואם לא אזכה לכך, מישהו אחר יעשה את זה במקומי ומישהו אחר ימשיך לחיות את חיי מהמקום שהם נפסקו בו, ולכן עלי לחיות אותם כמיטב יכולתי ובמלוא אמונתי, עד נשימתי האחרונה.."

[מתוך יומנה של אתי הילסום " השמים שבתוכי"]

פרק הסיום.. "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת"..

ישראל..יעקב.. מהו שמו שנתן לו מותו, שנתנו לו חייו, שנתנה לו אהבתו, רחל, אותה הוא מזכיר בדבריו האחרונים לבנו.. מהו שמו שנתנו לו ילדיו?

יש בה, בתמונת הסיום, מורכבות מרתקת.. מסוג זה שמכחול המוות יודע לצייר בחייהם של אנשים.

לכאורה, בלבול… פעם נקרא שמו יעקב ופעם ישראל. בברכת נכדיו הוא משכל את ידיו..שמאל וימין משחקים..גדול וקטן מתהפכים: "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר".

על רגעי הפרידה בהם הוא קורא לילדיו "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" מביא רש"י את המדרש "ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים" הפותח בפנינו את אותו זמן דמדומים שבין עולם הזה והעולם שמעבר..

זהו הזמן בו ישנה האפשרות לשחרור מהיצמדות לתכנית המקורית..לדיבור המתוכנן, והנשמה המרגישה את החופש המתרחש ובא, מתחילה לדבר את דיבורה בחירות שלא היתה מצויה בה קודם.

יעקב מברך את שנים עשר ילדיו. האם כל אחד מהם הרגיש מבורך לאחר השיחה עם אביו?

ערבוב הזמנים, עבר, הווה ועתיד בתוך השיח.. ככה זה כשתודעת הרוח מפעמת בך. אין סדר הגיוני, אנושי. הכל צף ועולה, בסוג של תלת מימד.

"פַּחַז כַּמַּיִם… כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ" נאמר לראובן, "אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ… לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה" מתברך יהודה, "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה" מספר יעקב על מהותו, "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי" אומר בחדות לשמעון ולוי ומוסיף "אָרוּר אַפָּם כִּי עָז".

אדם עומד לפני הסוף והוא מסתכל אחור על חייו ומספר אותם לילדיו, לעצמו. מהם הדברים החשובים בחיי? מי היה משמעותי עבורי בדרך? וההחמצות, מהן? אני פוגש את מה שאיני יכול לתקן, מודה שטעיתי.

פעמים, זו הדרך בה אנשים מגלים שהם לפני סוף חייהם, דרך הראיה המיוחדת הזו שפתאום הם ניחנים בה.

ההזמנה היא לתרגול הרוחני אותו ננסה לאמץ כדרך חיים. לחיות לאורה של תודעת המוות את היום כאילו הוא יומי האחרון. האם ישתנה משהו בסדרי העדיפות שלי?

ומשהו בבהירות הזו של רגעי הסוף יכול לאפשר לי להישיר מבט , לספר, ולשלח הלאה.. לסלוח..לעצמי, להם.. לאלהים.

אלהים הוא הראיה

המפלסת בגוף

היא שמיכת האהבה

במעטפת האור

היא תאורת הפתע

של כל תאי

[אגי משעול]

יעקב נמצא בתודעה אחרת. הוא רואה.

יש בו במוות קרבה לאלהים. לאמת.

הוא אינו מרחם. לא בגלל רוע, בגלל שהכל פשוט, שאין עכבות. הוא מסרב להנחת הצעירים על בלבול או חוסר הבנה שהוא מצוי בו: "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי" הוא אומר כשיוסף מנסה לתקנו.

ואנו..הילדים..החיים..אלו שנותרים מאחור..ומרגישים כה נטושים ומבוהלים כשרואים את הנוטים למות נוסעים לתחנה אחרת לא מוכרת לנו.. והם מדברים בשפה פשוטה וחדה.

אנו קוראים לפרשה שמדברת על פרידה ועל מוות "ויחי" ..מפרשים את המציאות "וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו".

רש"י: ומיתה לא נאמרה בו ואמרו רז"ל יעקב אבינו לא מת[ תענית ה].

יש איסוף, יש גויעה, יש סוף..ומוות אין.

חרדת המוות כה גדולה. יעקב יודע זאת..והוא משאיר לנו מתנה..את המלאך ששמר עליו כל חייו.. כך אנו אומרים בכל לילה לפני השינה, המוות הקטן עימו אנו נפגשים מידי יום:

"הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" .

כל לילה כשילדי היו קטנים וחשבתי לתומי שיש לי איזושהי שליטה על המציאות..היה לנו טקס קבוע..להכניס כל ילד למיטה, לכסות היטב היטב בשמיכה, ולומר ביחד את ההזמנה למלאך שיבוא וישמור עלינו.. באופן קבוע אחת מבנותי היתה מוסיפה את "הנערות" לברכה. ואז לחצנו על הטייפ וקולו העמוק של יהושע אנגלמן שר את "המלאך הגואל.." מילא את החדר ואנו ביחד מזמינים ברכה ורוגע לחלומות הלילה.. [תודה, יהושע!]

אני מדמיינת את ישראל, זה המשוחח ונאבק עם המלאכים מסדר את הסידורים האחרונים לפני מותו, מסביר את רצונותיו לגבי הלוויה, הקבורה, פוגש כל ילד.. מתכונן לפרידה.. ובתוך כל זה מודע למרכיב ההפתעה בחיים.. מתפעל "רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי". "לא הייתי מדמיין שאפגוש את הנכד של בני שרוב חיי הייתי בטוח במותו." ישראל שמח, אומר תודה.

זה מזכיר לי אותם רגעים בהם אתה יושב עם חברים בשיחה אל תוך הלילה ונזכר בילד שהיית בשכונה ולא מאמין לאן הביאו אותך החיים עכשיו.. או לחילופין ,כשמן הצד מתבוננת בילדתי שגדלה ופרחה מן הקן ופעם יכולתי לאספה בחיקי, להרגיע בפשטות ולהזמין את המלאך הגואל.. וכעת, מה?

"לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'" אומר יעקב בברכתו אל דן, ואני מנסה לחשוב שאולי זו מעין עצירה, אנחה, כמו סוגריים באמצע הברכות. קריאה אישית של יעקב בזמן המעבר הזה בין חיים למוות.

יעקב מדבר אל אלהיו, אל עצמו, באותו הרגע. מצפה לישועה.

זהו מפתח נוסף אותו מוסר לנו יעקב בזמן מיוחד זה של בהירות.

הוא מספר לנו על כוחה של התקוה. זו העמוקה המבקשת משמעות בזמן זה של מוות קרב ובא.

בעל "הנתיבות שלום" מביא את המדרש על הפסוק "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה' ": "הכל בקיווי. יסורין בקיווי, קדושת השם בקיווי, זכות אבות בקיווי..סליחה בקיווי.." [בראשית רבה צח, יג] ומוסיף את הגמרא: בשעה שמכניסים אדם לדין לאחר מיתה שואלים אותו, נשאת ונתת באמונה, קבעת עיתים לתורה, ציפית לישועה?" [שבת לא]

התקווה, הציפייה לישועה, מהי? אין היא אותה הכחשה המעוורת את העינים מן המוות המתרחש ובא. אין זו אשליה בה דבק האדם והיא אינה מאפשרת לו לעשות את עבודתו הרוחנית, כמו גם את עבודת הפרידה.

זוהי ההבנה שיש כוח לאותו קו שאנו מושכים אל השמים.

זוהי אמונה שיש לכל זה תכלית "והתכלית היא ישועה לכל הבריאה… שבכל המצבים הירודים ביותר העוברים על האדם אם בגשמיות וכל שכן ברוחניות, יצפה לישועה ויאמין שיש תכלית שלמענה ברא הקב"ה את הבריאה ולמענה ברא כל יחיד ויחיד"

זהו סוג של שלווה שאינה התעלמות, אלא יש בה מן הפתיחות, כזו הניצבת מול העולם המשתנה כל הזמן, המפתיע – והיא בחמלה, בתקווה ובלי נסיון של שליטה.

זוהי היכולת לשחרר ולהיפרד מן העולם הזה, ובו-זמנית לצייר בעוצמה קו של חיים, קו של אהבה.

ושם, כשזוכים ודבר מופלא מעין זה מתרחש- מותר להעז ולומר שגם אלהים נושע. "לישועתך, שלך ה', קיויתי".

תקווה הגואלת את הרוח ממקום מחבואה. נותנת לה מקום של כבוד בחייהם של אנשים, ופותחת פתח לאלהים להיכנס.

ואכן, ב"עיניים רגילות" זה נראה כאילו הכל מבולבל.. "הבנאדם השתנה לגמרי.." מחליף ימין בשמאל, אומר דברים חדים, בוחר בחירות חדשות. אך כשנעזרים באומץ שיש בהתבוננות, פוגשים איכות מיוחדת. איכות הקשורה גם היא למלאך. אולי לאותם מלאכים העולים ויורדים בסולמו של יעקב הצעיר והחולם, אלו המלווים אותנו במעבר ומלמדים אותנו לא לפחד מהחושך..

אותה איכות של אתי הילסום המזדקפת יותר ויותר בהליכתה אל מותה ומשמשת עבורנו מקור השראה. היא רוצה לחיות. משרטטת קו ברור וחזק של נפש גבוהה השואלת שאלות של משמעות ורוח ובאותו הזמן מרגישה אהבה, כאב וצער.

היא אינה קופאת ומחכה לזמן רוחני שיתאים..היא בחיים עכשיו..והיא יודעת..