בראשית פרק מ"ז, כח – פרק נ,כו

"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה:.. וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:" שם הפרשה 'ויחי' מצביע על דרך ההיפוך על הנושא המרכזי בה – מוות. מסופר בה על מותם של יעקב ויוסף, שוב מוזכר מות רחל, מעמד הקבורה, החניטה ומקום הקבורה זוכים בה לתיאור נרחב מאוד. לאור מורבידיות רבה כל כך מילת הפתיחה 'ויחי' חריגה. היא גם נראית לא במקומה בשל הצירוף 'ויחי יעקב בארץ מצרים', מצרים היא ארץ המתים , זו הארץ בה טכניקות החניטה שימור גופו של המת הגיעו לשיא, וזאת בשל אמונתם של המצרים ששימור גופו של המת שומר גם את אישיותו בחיים. זו הארץ בה החיים מנצחים את המוות בכך שהם נחנטים. חיי הנצח – קפואים. כיוון שיעקב מת במצרים הוא עבר חניטה (פרק נ,ב-ג) אבל לא מפני שרצה בה. יעקב מבקש מבניו – "וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי:" (פרק מח,ל) האופן בו מנסה יעקב להתגבר על הכליון שבמוות הוא – התחברות אל אבותיו. ואכן המקרא מעיד :"וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:" יעקב הלך אל אבותיו והם אספו אותו אליהם. כך מתגברים אישי המקרא על אימת הכליון המוחלט, הערטילאיות, ההתאפסות, המתוארת באופן מרשים כל כך בדברי האשה התקועית אל המלך דוד – "הן מוֹת נָמוּת וְכַמַּיִם הַנִּגָּרִים אַרְצָה אֲשֶׁר לֹא יֵאָסֵפוּ" (שמואל ב', פרק י"ד, פסוק יד).המצרים ניסו להתגבר עליה באמצעות החומר – הגוף שומר, על הקבר הוקמה הפירמידה- מבנה אדיר, אטום, כל כולו מסיביות וסולידיות. העברים לעומתם חשבו על המגע האנושי – הם מצטרפים אל אבותיהם.

ר' יוחנן מצביע על כיוון אחר לפתרון בעיית המוות – "אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. – אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? – אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמ ר(ירמיהו ל') ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים" (בבלי, תענית, דף ה)

דבריו התמוהים לכאורה של ר' יוחנן מתבססים כנראה על פסוק לג. בפסוק זה לא נאמר שיעקב מת אלא שגוע (השווה בראשית כה,ח לגבי אברהם 'ויגוע וימת..ויאסף על עמיו', וכן כה,יז לגבי ישמעאל). אבל ההיגיון בדבריו של ר' יוחנן הפוך מזה של יעקב במקרא : השארת נפשו של יעקב היא בעתיד, בבניו ובבני בניו, כשהם בחיים, גם הוא בחיים. ודוק : ר' יוחנן אינו מוכן לקבל את דברי הנביא ירמיהו שהוא מצטט כמליצה בעלמא, פנייתו של הנביא אל יעקב "אל תירא עבדי יעקב" נתפסת כרצינית ביותר. יעקב חי כאשר זרעו חי. מן הסתם למד ר' יוחנן על כיוון זה ממה שאירע ליעקב כששמע שיוסף חי –"וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם:וַיֹּאמֶר ישְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת:" (בראשית פרק מ"ה, כז-כח) רוחו של יעקב מתה כשסיפרו לו בניו שיוסף מת,עתה,כששמע יעקב שבנו חי – חייתה רוחו. מכאן שחיי יעקב קשורים בחיי צאצאיו.

ראינו איפוא שתי דרכים להתגברות על הכליון שבמוות התחברות לעבר או לעתיד. יעקב בוחר עבור עצמו את הדרך הראשונה והוא מובל לקבורה בכנען, עם אבותיו. יוסף בוחר את הדרך השניה בדורות הבאים בניו יהיו במצרים והוא איתם שם, אולם כיוון שיוסף תמיד נמצא בעתיד הוא יודע שאלהים יקח אותם ממצרים בבוא היום – ויאמר יוסף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיצְחָק וּלְיַעֲקֹב: והוא מבקש -וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי ישְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה:הפרשה, וספר בראשית כולו מסתיימים לכאורה בסיום קשה, תקוע, חסר תקווה – (כו) וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָים:וכמוהו גם עם ישראל כולו החנוט ולכוד במצרים ואולם העתיד שיוסף רואהו כבר עתה כה חזק עד שהוא פורץ את הדפנות, מוציא את יוסף ואת ישראל מן הארון ומשיב אותם אל כנען – ארץ העבר שהיא גם ארץ העתיד עבורם.