שער פתח דודי * ר' שלמה אבן גבירול
ספרד / מאה 11

שַׁעַר פְּתַח דּוֹדִי

קוּמָה פְּתַח שַׁעַר

כִּי נִבְהֲלָה נַפְשִׁי

גַּם נִשְׂעֲרָה שַׂעַר

לִי לָעֲגָה שִׁפְחַת

אִמִּי, וְרָם לִבָּהּ

יַעַן שְׁמֹעַ אֵל

קוֹל צַעֲקַת נַעַר

מִנִּי חֲצוֹת לַיְלָה

פֶּרֶא רְדָפַנִי

אַחְרֵי אֲשֶׁר רָמַס

אוֹתִי חֲזִיר יַעַר

הַקֵּץ אֲשֶׁר נֶחְתַּם

הוֹסִיף עֲלֵי מַכְאוֹב

לִבִּי, וְאֵין מֵבִין לִי

וַאֲנִי בַעַר

פיוט זה מושר בשירת הבקשות של יהודי מרוקו.
שירת הבקשות נאמרת בלילות החורף משעות הלילה ועד עלות השחר.

ר' שלמה אבן גבירול מתוך סערת נפשו, פחדיו, חיי הרדיפה והסבל, מבקש את פתיחת השער בלילה ארוך של בהלה, לילה מתמשך של גלות פיזית ונפשית.
יעקב, בדומה לאבן גבירול מבין את כוחו ומשמעותו של הזמן – הלילה, ובשונה ממנו הוא מייצר לעצמו חוויה מכוננת בשעת הלילה, בפחד הגדול, במאבק. הוא יודע שזוהי שעת הזדמנות לסיים תקופה ארוכה של אי בהירות כלפי עצמו ומשפחתו .

"וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק: וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ:" (בראשית לב', כב'-כג')

יעקב מחליט לפגוש את אחיו עשיו אשר ממנו הוא ברח אחרי גנבת הבכורה, הוא חושש לחייו ולחיי משפחתו ולכן שולח מלאכים מפייסים ותשורות מרככות, הוא מעביר את משפחתו למקום מבטחים ומארגן את הסדר הפיזי של מחנהו, אולם מעבר לכל אלו הוא מבין את כוחו של הרגע עבורו עצמו. כאיש בשל, עם ניסיון חיים, הוא מבין ומרגיש שנרקמת כאן הזדמנות עבורו לעשות מעשה בשביל להיפרד משנות ההמתנה הארוכות ולהתמודד עם פחדיו ועם החלקים המסוכסכים שבו.

(כד) וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר:

(כה) וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ:

(כו) וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי:

יעקב בונה לעצמו רגע מעבר מכונן. בסערת הלילה עד עלות השחר הוא נותר לבדו למרות שיכול היה להישאר עם משפחתו, הוא דורש מעצמו ניסיון אחרון שאחריו תגיע ההתגברות. הוא מוצא עצמו נאבק עם איש והרי בעצם הוא נאבק עם עצמו את המאבק האחרון, בכדי לסיים את הסכסוך הפנימי שלו. בעלות השחר, בשעת ההתבהרות, הוא תופס את האיש ובכך אוחז בפחד שלו, והפחד בייאושו יודע טוב מאוד לדייק את תפיסתו בירך יעקב – המקום הרגיש המעקב אותו עדיין. ההבנה הגדולה של יעקב היא שבכדי לנצח הוא זקוק לברכתו של הפחד. הפחד צריך לברך אותו, הפחד צריך ללוות אותו אך הוא לא ינהל אותו.

מהו אותו סכסוך פנימי שיעקב חייב לפתור ?

ראשית ההבנה נמצאת בפסוק י' – יעקב עומד לפגוש את עשיו ומרגיש כי הוא בסכנה קיומית. הוא פונה אל ה': "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ …"

בעל השפת אמת (ר' יהודה אריה ליב אלתר, חסידות גור) מנסה לגעת במהות :

"ומול ב' אלו הי' ליעקב שני מחנות להציל עצמו. והוא ב' הבחי' חסד ואמת כי המחנה של חסד כל שאין אדם זוכה בעצמותו ירא מן האויב. אבל מחנה של אמת אינו ירא מחרבו של עשו" (פרשת וישלח, תרמ"ו)

בתוך יעקב, כמו אצל רובנו, שני מחנות שאינם חיים בשלום זה עם זה. עולמות שלמים ומלאים אשר מתנגשים, האחד של חסד והשני של אמת. "קטונתי" – מה בא קודם? על פי מי אנהג? הצד של החסד הוא המאפשר לראות את מתנות היום יום, את השפע הקיים בפשטות ומלאות החיים. זה המחנה באישיותו של יעקב שחווה אהבת אם ללא תנאי, בעל הברכה, מכאן הכוח שמאפשר ליעקב להחזיק מעמד שנים ארוכות אצל לבן כאשר עבד בעבור נשותיו ומשפחתו. הצד שאוהב את לאה והצד שרואה ,לקראת סיום הפרשה, את המינקת של רבקה ומתאבל עליה במותה. למול החסד ליעקב עולם של אמת: שנים של גלות מבחירה שהרי יכול היה לסיים את הסכסוך קודם, החלק אשר מסכים לגנבת הבכורה ולרמאות ומכאן גם הקול אשר אומר לרחל בצערה: "הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן" (בראשית ל', ב')

ה"שפת אמת" אומר שלהתנהג רק עם צד חסד מוביל בסופו של דבר לאובדן ביטחון ולתחושה של פחד גדול. מכאן ההתמהמהות של יעקב לעמוד מול עשיו אחיו ובעיקר מול עצמו בקבלת החלטות. ואילו לנהוג מצד האמת משמעה נחישות להילחם עם אחיו.

(כז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב:

(כח) וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל:

(כט) וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם:

(ל) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי

יעקב, בהתמודדות עם האיש ובעיקר עם עצמו מוריש לנו את הזיכרון, המטען של רגע המעבר אותו כולנו נפגוש. כל פרטי הטכס חשובים, הזמן והמקום, העמידה מול הפיצול התמידי בחיים, המאבק וההכנעה הריאלית את המאבק בדמות הגעה לאיזון בין העולמות המתנגשים. שינוי השם של יעקב לישראל חותם את רגע המעבר, לפעמים מישהו מבחוץ צריך לומר לנו שאנחנו זזנו. והעדין והחומק מכל הוא שבתוך המאבק הפנימי שמלווה אותנו מתגלה האפשרות לפגוש את אלוהים פנים אל פנים.