מדי שנה משתלבים בחיינו ימי החורף, נרות חנוכה וסיפורם של יוסף ואחיו. הסיפור האפי הראשון בתורה המאפשר לנו לקרוא אותו לא לפי פרשיות אלא כרצף אחד.

חודש כסלו עניינו בספר יצירה, הוא עולם השינה והחלום, וחודש טבת הוא חודש תיקון וביטול ה"עין הרעה" והרוגז. שער המלה טבת מ"טוב", הרומז לטוב עין. טוב עין הוא מקור הכוח לברך, כמאמר "טוב עין הוא יברך". תיקון זה מתחיל בהתבוננות בנרות חנוכה, וממשיכים משם למהלך חודש טבת. ייתכן ויש קשר בין עולם החלומות לתיקון הראיה.

יוסף בעל החלומות מתברך :
"בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר "
ברכה זו הפכה להיות מגן נגד עין רעה והיא נובעת מתוך העודפות שהייתה לו, עודף חזון וחלומות, יפה מראה ותואר, חכם ונבון אומר עליו פרעה, החשק/העיניים של כולם וכולן: פרעה, בנות צעדה, פוטיפר ואשתו נשואים אליו.

בחודשים הללו אנחנו נמצאים בסיפור שהוא תהליך. יוסף העובר מבירא עמיקתא לאיגרא רמה אינו זר לעליות ומורדות, לאור ולחושך במסעו.

יוסף, אותו נער שאביו אהבו ואחיו מתנכרים לו מתגלגל למצרים בכאב גדול, ולאט לאט מבין שהעולם אינו פשוט וברור. מנקודת מבטנו לפחות, העולם נחווה כמו ציור אינטואיטיבי, אינך יודע מה הצעד הבא. בנו האהוב של יעקב, יפה התואר והמראה, מוצא את עצמו בבור "כי גנוב גונבתי מארץ העברים וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אותי בבור" (בראשית מ' ט"ו). בהמשך נולדים לו שני בנים אשר מספרים את כל הסיפור. האחד – מנשה "כי נשני אלוהים..", והשני – אפרים "כי הפרני אלוהים בארץ עניי".

במהלך פרשיות אלו יוסף נאלץ להשתנות מתוך המפגש עם האין-החסר-הבורות, מאותם מעמקים הוא משמיע את צעקתו ומתחיל שינוי. רש"י מפרש את הבור "אין בו מים" אבל נחשים ועקרבים היו בו. הירידה אל מצרים, בורותיה וחושכה היא מפגש עם התהום, האין שלו. חיי יוסף הם ככלי חרס שנוצר מסביב לחור, בור זה הוא ליבו של הכלי, בלב בריאת האני השלם יותר.

במה אדם יכול להיאחז? באותם זמני המעבר שבין אור לחושך ובין חושך לאור?
במה יכול אדם להיאחז עד שמגיע לתובנה/ מדרגה של "ולילה כיום יאיר"? לאותה הנקודה בה נמצא יוסף בפרשת ויחי, בה ה"אני" כבר מכיל את הפרדוקס, בה הוא למד דרך הלילה שהוא חושך מצרים, כשירד לבורות, לעומקי ה"אינות" שלו, להתבונן אחרת על חייו והעולם?

בתהלים אנו מוצאים פסוקים רבים המתארים את האדם השרוי ברגעים של משבר ומעבר. לפעמים המשורר מרגיש נטוש, הוא זועק ולא בטוח האם קולו נשמע. "קראתיך ה' בכל יום שטחתי אליך כַפָּי.." המשורר לא מפסיק לדבר, הוא אף בא בטענה… מעודנת – "הֲלַמֵּתִים תעשה פלא… היסופר בקבר חסדך… למה השם תזנח נפשי תסתיר פניך ממני" (תהלים פ"ח).

בעל ה"בית יעקב" (ר' יעקב ליינר מאיז' ביצא, פרשת מקץ) מבחין בין שני טיפוסים ובין שתי דרכים. ובלשונו: הנהגות שבהם העולם מתנהג. יש הנהגה ברזא (בסוד) ד"בן" ויש הנהגה ברזא ד"עבד".
"הנהגה שהקב"ה מתנהג עם האדם בסוד העבד, מזה לא יצא שום דבר שיצטרך לסבול ממנה. כי העבד יעמוד תמיד במצב אחד, לא יעלה למדרגה עליונה ולא ירד ממצבו. אך הבן, לפי שהולך כל פעם למדרגות עליונות, הנה זאת ידוע כי אין הקב"ה משפיע רק למי שיצמא לו…"

חוק עולם, כל אדם בתהליך התפתחותו יודע, שבכדי לעבור ממצב של "עבד" שרק נענה ומגיב, למצב של "בן" העומד על רגליו, הדרך עוברת דרך מקומות של צימאון ואפילו חושך, כי כך ברייתו של עולם, תחילה חושך ואחר כך אור.

ישנן כמה נקודות מפנה מרכזיות במהלך הפרשיות מקץ, ויגש וויחי. ברצוני להתמקד בכמה נקודות הנמצאות לאורך מסע זה. מהלך הנע מצעקה דרך מילים ובכי עד הברכה. הראשונה מתרחשת במעבר של יוסף מבית הסוהר להנהגת מצרים. השנייה בהתוודעותו של יוסף לאחיו בפרשת ויגש וההמשך בפרשתנו ויחי.

צעקות ומילים

בפרשת מקץ מתרחש המעבר הראשון:

"כי בלילה ההוא גדלה צעקת יוסף… שובה השם עד מתי, ותיכף השיג הישועה… כי כך מידותיו של הקב"ה טרם אשר ייתן הישועה, מביא בלב האדם צעקה… למען אשר ייקרא יגיע כפיו" (מי השילוח פר' מקץ).
"כך מידותיו של הקב"ה" – למען ייקרא יגיע כפיו, הקב"ה מביא את האדם לצעקה. כלומר ה' מביא אותנו אל צעקת הלידה הקדמונית הזו לפני שאנחנו משתנים, לפני שמשהו חדש נולד מתוכנו.
מהי צעקה?

המדרש מספר שישנם קולות ההולכים מסוף העולם ועד סופו ואין קולם נשמע (בשעה שנשמתו של אדם יוצאת מתוך גופו ועוד… ולמי הנשמה לא יוצאת…). בכתבי חסידות אנו מוצאים הדרכות ותיאורים כיצד אדם יושב בין אנשים וכולו זעקה ואין קולו נשמע לבני אדם. הצעקה הינה תגובה לכאב או לעוול אבל לא רק, יש בה גם סוג של פתח לשינוי, לישועה.

"בלילה ההוא גדלה זעקת יוסף.." אנחנו קוראים שפרעה חלם חלום, אנחנו שומעים רק את השקט של הלילה, אבל בבור, בבית הסוהר נשמעה צעקה… "עד מתי?… ותיכף השיג הישועה…"
באילמות יש את המוות… בזעקה התחלה.
יש פה קריאה המוכנה לשמוע גם את הקולות שבין המילים ואולי יותר מדויק, הקולות שלא יכולים להיכנס למילים.

לא תמיד קל לצעוק. לרוב, במצבים קשים הקול נגמר, הרצון הוא להתכנס… להסגר.
לזעקה צריך אומץ, כוח ובלשון ר' נחמן מברסלב – עזות. "וְכָל הַקּוֹלוֹת הֵן שֶׁל צְעָקָה, הֵן שֶׁל אֲנָחָה, הֵן קוֹל שׁוֹפָר, הֵן קוֹל זִמְרָה כֻּלָּם הֵם בְּחִינַת עַזּוּת, בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים ס"ח): "הֵן יִתֵּן בְּקוֹלוֹ קוֹל עֹז" (ליקוטי מוהר"ן כב).
ומה עושים כשאי אפשר לצעוק?… צועקים.

"צָעַק לִבָּם אֶל ה'", שֶׁהוּא צַעֲקַת הַלֵּב לְבַד, בְּלִי קוֹל, בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים ק"ל): "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'" מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא. וְעֹמֶק הַלֵּב זֶה בְּחִינַת עֵצוֹת, בִּבְחִינַת (מִשְׁלֵי כ): "מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְּלֵב אִישׁ". וְעַל כֵּן כְּשֶׁאֵין מוֹעִיל קוֹל צְעָקָה מֵחֲמַת נְפִילַת הָאֱמוּנָה, אֲזַי צְרִיכִין לִצְעֹק מִן הַלֵּב לְבַד; בְּלִי קוֹל, רַק מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא, וְעַל – יְדֵי – זֶה נִתְגַּלִּין הָעֵצוֹת כַּנַּ"ל, שֶׁהֵם בְּחִינַת: "מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְּלֵב אִישׁ " וְכוּ' (ליקוטי מוהר"ן בתרא ה').

בפרשת ויגש מתרחשת התפנית השנייה:

יוסף מתגלה לאחיו.
בפתיחת הפרשה יהודה אוזר אומץ וניגש ליוסף ומדבר, פה כבר אין צעקות אלא דיבור. הצעקה הראשונית מפנה מקום לדיבור/ הולדת הדיבור. פעולה שלכאורה מעוררת תמיהה, הרי יהודה לא מספר שום דבר חדש ליוסף מעבר לחזרה על הסיפור.

בעל ה'שפת אמת' בפרשה מעורר את השאלה ומדייק כמה נקודות מעניינות:
ובלשון בעל ה'שפת אמת'- ויגש: ב"ה [תרל"ז]: בפסוק ולא יכול יוסף להתאפק כו'. דכתיב ויגש אליו יהודה פירוש אליו ליוסף. גם אל עצמותו פירוש לעצמו, גם פירוש אליו להקב"ה. וביאור העניין כי הנה יהודה לא חידש דבר באלה הדברים וגם לא היה לו טענה במה לבוא ליוסף. אעפ"כ לאשר בירר אמיתות העניין בא לו הישועה…

ובכן יהודה נוקט מהלך של ברור, הוא עומד מול יוסף אבל גם מול עצמו ואף יותר מכך, מול האינסוף, ומברר את העניין. הוא מתוודה ואומר כך וכך היה הסיפור. הוא מבהיר את זה ליוסף, לעצמו ועומד בשאלה מול האינסוף, בתפילה לפשר. החזרתיות אינה רק חזרה על השתלשלות הדברים, אלא שינוי נקודת המבט מלהיות בתוך הסיפור להתבוננות בו, בירור העניין. ישנה סיבה למה יהודה לא משנה פרטים בסיפור, כל העניין הוא בדיוק ובהבנת הסיפור מכל נקודות המבט באופן מלא. תהליך זה יוצר בירור, אתה רואה וזאת הישועה.

ובהמשך דבריו: "והאמת כי כל פרשה זו מיוסף ואחיו. הוא משל לעבודת בני ישראל להקב"ה… ופירוש הנמשל כי השי"ת מלא כל הארץ כבודו וגם במקום החושך שם נסתר כבוד מלכותו יתברך, כמאמר גם חושך לא יחשיך ממך. לזאת בכל עת צרה כשאדם מבטל עצמו אל האמת ובמסירות נפש… על ידי זה נתגלה לו האמת ורואה כי הכול טוב ולא היה לו כלל ממה לירא כי אני יוסף וכו'".

וידוי הדברים אין מטרתו תשובה וחרטה, בקשת סליחה והתחננות לפני יוסף, אלא העוז לראות את הדברים כמות שהם ועל ידי כך הם מתבררים, בכך אתה מבין את משמעות המאורעות והסיפור ועל ידי זה נגאל. התמונה מקבלת פנים חדשות, שכבה אחרת מתגלה, שכבת נצח ולא רק זמניות.
"ולא יכל יוסף להתאפק… ולא עמד איש אתו בהתוודע יוסף אל אחיו: ויתן את קולו בבכי…" (בראשית מ"ה א-ב).

פרשת ויחי: הברכות

אנחנו בסיום הראשית, בני ישראל במצרים, זמן סיום של תהליך אחד ופתיחתו של תהליך נוסף, מיחידים למשפחה וממשפחה לעם. הפה מדבר, מברך. יעקב אוסף את בניו ומברך, מדבר על יסודות העולם. משפחה שהופכת לאט לאט לשבטים, יש מקום להגדיר, לתת כיוונים. הפה מדבר, יש רצון לגלות הכל: "ויקרא יעקב אל בניו, ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בראשית מ"ט, א).
ואומרים חז"ל: "דאמר רבי שמעון בן לקיש: ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם. ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה" (מסכת פסחים דף נ"ו עמוד א).
מתוך השפע של המצב החדש, מתוך הדיבור הנגאל והגואל יש רצון לגלות את הכל, אבל יש גם גבול, עד כאן. מול הבור שאין בו מים, עכשיו מתן הברכות מהווה מעין וויסות של השפע המתגבר, יש צורך להגדיר/ לכוון.

דווקא הפרק בתהלים (ק"ד) שנפתח ב: "בָּרְכִי נַפְשִׁי, אֶת-יְהוָה: יְהוָה אֱלֹהַי, גָּדַלְתָּ מְּאֹד; הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. (ב) עֹטֶה-אוֹר, כַּשַּׂלְמָה; נוֹטֶה שָׁמַיִם, כַּיְרִיעָה. (ג) הַמְקָרֶה בַמַּיִם, עֲלִיּוֹתָיו:
ממשיך אחר כך: (ו) תְּהוֹם, כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ; עַל-הָרִים, יַעַמְדוּ מָיִם. (ז) מִן-גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן; מִן-קוֹל רַעַמְךָ, יֵחָפֵזוּן. (ח) יַעֲלוּ הָרִים, יֵרְדוּ בְקָעוֹת– אֶל-מְקוֹם, זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם. (ט) גְּבוּל-שַׂמְתָּ, בַּל-יַעֲבֹרוּן"; שוזר את הקשר בין ההלל שבא לידי ביטוי בדיבור, הזמן של ברכה לבין צורך הוויסות של השפע (זה חלק ממהות הברכה – channelling) יש רצון לגלות את הכל, אבל יש גם גבול, עד כאן.

הדיבור ממשיך… לפחות רוצה להמשיך, יוסף ואחיו יכולים לנסות לעמוד אחד מול השני ולדבר, הדיבור עדיין מלא חשדות, לדיאלוג מלא עדיין לא הגענו:
(יד) וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו וְכָל הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת אָבִיו אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת אָבִיו: (טו) וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ: (טז) וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: (יז) כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו: (יח) וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים: (יט) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי: (כ) וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב:
מדי שנה משתלבים בחיינו ימי החורף, נרות חנוכה וסיפורם של יוסף ואחיו. הסיפור האפי הראשון בתורה המאפשר לנו לקרוא אותו לא לפי פרשיות אלא כרצף אחד.

חודש כסלו עניינו בספר יצירה, הוא עולם השינה והחלום, וחודש טבת הוא חודש תיקון וביטול ה"עין הרעה" והרוגז. שער המלה טבת מ"טוב", הרומז לטוב עין. טוב עין הוא מקור הכוח לברך, כמאמר "טוב עין הוא יברך". תיקון זה מתחיל בהתבוננות בנרות חנוכה, וממשיכים משם למהלך חודש טבת. ייתכן ויש קשר בין עולם החלומות לתיקון הראיה.

יוסף בעל החלומות מתברך :
"בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר "
ברכה זו הפכה להיות מגן נגד עין רעה והיא נובעת מתוך העודפות שהייתה לו, עודף חזון וחלומות, יפה מראה ותואר, חכם ונבון אומר עליו פרעה, החשק/העיניים של כולם וכולן: פרעה, בנות צעדה, פוטיפר ואשתו נשואים אליו.

בחודשים הללו אנחנו נמצאים בסיפור שהוא תהליך. יוסף העובר מבירא עמיקתא לאיגרא רמה אינו זר לעליות ומורדות, לאור ולחושך במסעו.

יוסף, אותו נער שאביו אהבו ואחיו מתנכרים לו מתגלגל למצרים בכאב גדול, ולאט לאט מבין שהעולם אינו פשוט וברור. מנקודת מבטנו לפחות, העולם נחווה כמו ציור אינטואיטיבי, אינך יודע מה הצעד הבא. בנו האהוב של יעקב, יפה התואר והמראה, מוצא את עצמו בבור "כי גנוב גונבתי מארץ העברים וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אותי בבור" (בראשית מ' ט"ו). בהמשך נולדים לו שני בנים אשר מספרים את כל הסיפור. האחד – מנשה "כי נשני אלוהים..", והשני – אפרים "כי הפרני אלוהים בארץ עניי".

במהלך פרשיות אלו יוסף נאלץ להשתנות מתוך המפגש עם האין-החסר-הבורות, מאותם מעמקים הוא משמיע את צעקתו ומתחיל שינוי. רש"י מפרש את הבור "אין בו מים" אבל נחשים ועקרבים היו בו. הירידה אל מצרים, בורותיה וחושכה היא מפגש עם התהום, האין שלו. חיי יוסף הם ככלי חרס שנוצר מסביב לחור, בור זה הוא ליבו של הכלי, בלב בריאת האני השלם יותר.

במה אדם יכול להיאחז? באותם זמני המעבר שבין אור לחושך ובין חושך לאור?
במה יכול אדם להיאחז עד שמגיע לתובנה/ מדרגה של "ולילה כיום יאיר"? לאותה הנקודה בה נמצא יוסף בפרשת ויחי, בה ה"אני" כבר מכיל את הפרדוקס, בה הוא למד דרך הלילה שהוא חושך מצרים, כשירד לבורות, לעומקי ה"אינות" שלו, להתבונן אחרת על חייו והעולם?

בתהלים אנו מוצאים פסוקים רבים המתארים את האדם השרוי ברגעים של משבר ומעבר. לפעמים המשורר מרגיש נטוש, הוא זועק ולא בטוח האם קולו נשמע. "קראתיך ה' בכל יום שטחתי אליך כַפָּי.." המשורר לא מפסיק לדבר, הוא אף בא בטענה… מעודנת – "הֲלַמֵּתִים תעשה פלא… היסופר בקבר חסדך… למה השם תזנח נפשי תסתיר פניך ממני" (תהלים פ"ח).

בעל ה"בית יעקב" (ר' יעקב ליינר מאיז' ביצא, פרשת מקץ) מבחין בין שני טיפוסים ובין שתי דרכים. ובלשונו: הנהגות שבהם העולם מתנהג. יש הנהגה ברזא (בסוד) ד"בן" ויש הנהגה ברזא ד"עבד".
"הנהגה שהקב"ה מתנהג עם האדם בסוד העבד, מזה לא יצא שום דבר שיצטרך לסבול ממנה. כי העבד יעמוד תמיד במצב אחד, לא יעלה למדרגה עליונה ולא ירד ממצבו. אך הבן, לפי שהולך כל פעם למדרגות עליונות, הנה זאת ידוע כי אין הקב"ה משפיע רק למי שיצמא לו…"

חוק עולם, כל אדם בתהליך התפתחותו יודע, שבכדי לעבור ממצב של "עבד" שרק נענה ומגיב, למצב של "בן" העומד על רגליו, הדרך עוברת דרך מקומות של צימאון ואפילו חושך, כי כך ברייתו של עולם, תחילה חושך ואחר כך אור.

ישנן כמה נקודות מפנה מרכזיות במהלך הפרשיות מקץ, ויגש וויחי. ברצוני להתמקד בכמה נקודות הנמצאות לאורך מסע זה. מהלך הנע מצעקה דרך מילים ובכי עד הברכה. הראשונה מתרחשת במעבר של יוסף מבית הסוהר להנהגת מצרים. השנייה בהתוודעותו של יוסף לאחיו בפרשת ויגש וההמשך בפרשתנו ויחי.

צעקות ומילים

בפרשת מקץ מתרחש המעבר הראשון:

"כי בלילה ההוא גדלה צעקת יוסף… שובה השם עד מתי, ותיכף השיג הישועה… כי כך מידותיו של הקב"ה טרם אשר ייתן הישועה, מביא בלב האדם צעקה… למען אשר ייקרא יגיע כפיו" (מי השילוח פר' מקץ).
"כך מידותיו של הקב"ה" – למען ייקרא יגיע כפיו, הקב"ה מביא את האדם לצעקה. כלומר ה' מביא אותנו אל צעקת הלידה הקדמונית הזו לפני שאנחנו משתנים, לפני שמשהו חדש נולד מתוכנו.
מהי צעקה?

המדרש מספר שישנם קולות ההולכים מסוף העולם ועד סופו ואין קולם נשמע (בשעה שנשמתו של אדם יוצאת מתוך גופו ועוד… ולמי הנשמה לא יוצאת…). בכתבי חסידות אנו מוצאים הדרכות ותיאורים כיצד אדם יושב בין אנשים וכולו זעקה ואין קולו נשמע לבני אדם. הצעקה הינה תגובה לכאב או לעוול אבל לא רק, יש בה גם סוג של פתח לשינוי, לישועה.

"בלילה ההוא גדלה זעקת יוסף.." אנחנו קוראים שפרעה חלם חלום, אנחנו שומעים רק את השקט של הלילה, אבל בבור, בבית הסוהר נשמעה צעקה… "עד מתי?… ותיכף השיג הישועה…"
באילמות יש את המוות… בזעקה התחלה.
יש פה קריאה המוכנה לשמוע גם את הקולות שבין המילים ואולי יותר מדויק, הקולות שלא יכולים להיכנס למילים.

לא תמיד קל לצעוק. לרוב, במצבים קשים הקול נגמר, הרצון הוא להתכנס… להסגר.
לזעקה צריך אומץ, כוח ובלשון ר' נחמן מברסלב – עזות. "וְכָל הַקּוֹלוֹת הֵן שֶׁל צְעָקָה, הֵן שֶׁל אֲנָחָה, הֵן קוֹל שׁוֹפָר, הֵן קוֹל זִמְרָה כֻּלָּם הֵם בְּחִינַת עַזּוּת, בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים ס"ח): "הֵן יִתֵּן בְּקוֹלוֹ קוֹל עֹז" (ליקוטי מוהר"ן כב).
ומה עושים כשאי אפשר לצעוק?… צועקים.

"צָעַק לִבָּם אֶל ה'", שֶׁהוּא צַעֲקַת הַלֵּב לְבַד, בְּלִי קוֹל, בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים ק"ל): "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'" מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא. וְעֹמֶק הַלֵּב זֶה בְּחִינַת עֵצוֹת, בִּבְחִינַת (מִשְׁלֵי כ): "מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְּלֵב אִישׁ". וְעַל כֵּן כְּשֶׁאֵין מוֹעִיל קוֹל צְעָקָה מֵחֲמַת נְפִילַת הָאֱמוּנָה, אֲזַי צְרִיכִין לִצְעֹק מִן הַלֵּב לְבַד; בְּלִי קוֹל, רַק מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא, וְעַל – יְדֵי – זֶה נִתְגַּלִּין הָעֵצוֹת כַּנַּ"ל, שֶׁהֵם בְּחִינַת: "מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְּלֵב אִישׁ " וְכוּ' (ליקוטי מוהר"ן בתרא ה').

בפרשת ויגש מתרחשת התפנית השנייה:

יוסף מתגלה לאחיו.
בפתיחת הפרשה יהודה אוזר אומץ וניגש ליוסף ומדבר, פה כבר אין צעקות אלא דיבור. הצעקה הראשונית מפנה מקום לדיבור/ הולדת הדיבור. פעולה שלכאורה מעוררת תמיהה, הרי יהודה לא מספר שום דבר חדש ליוסף מעבר לחזרה על הסיפור.

בעל ה'שפת אמת' בפרשה מעורר את השאלה ומדייק כמה נקודות מעניינות:
ובלשון בעל ה'שפת אמת'- ויגש: ב"ה [תרל"ז]: בפסוק ולא יכול יוסף להתאפק כו'. דכתיב ויגש אליו יהודה פירוש אליו ליוסף. גם אל עצמותו פירוש לעצמו, גם פירוש אליו להקב"ה. וביאור העניין כי הנה יהודה לא חידש דבר באלה הדברים וגם לא היה לו טענה במה לבוא ליוסף. אעפ"כ לאשר בירר אמיתות העניין בא לו הישועה…

ובכן יהודה נוקט מהלך של ברור, הוא עומד מול יוסף אבל גם מול עצמו ואף יותר מכך, מול האינסוף, ומברר את העניין. הוא מתוודה ואומר כך וכך היה הסיפור. הוא מבהיר את זה ליוסף, לעצמו ועומד בשאלה מול האינסוף, בתפילה לפשר. החזרתיות אינה רק חזרה על השתלשלות הדברים, אלא שינוי נקודת המבט מלהיות בתוך הסיפור להתבוננות בו, בירור העניין. ישנה סיבה למה יהודה לא משנה פרטים בסיפור, כל העניין הוא בדיוק ובהבנת הסיפור מכל נקודות המבט באופן מלא. תהליך זה יוצר בירור, אתה רואה וזאת הישועה.

ובהמשך דבריו: "והאמת כי כל פרשה זו מיוסף ואחיו. הוא משל לעבודת בני ישראל להקב"ה… ופירוש הנמשל כי השי"ת מלא כל הארץ כבודו וגם במקום החושך שם נסתר כבוד מלכותו יתברך, כמאמר גם חושך לא יחשיך ממך. לזאת בכל עת צרה כשאדם מבטל עצמו אל האמת ובמסירות נפש… על ידי זה נתגלה לו האמת ורואה כי הכול טוב ולא היה לו כלל ממה לירא כי אני יוסף וכו'".

וידוי הדברים אין מטרתו תשובה וחרטה, בקשת סליחה והתחננות לפני יוסף, אלא העוז לראות את הדברים כמות שהם ועל ידי כך הם מתבררים, בכך אתה מבין את משמעות המאורעות והסיפור ועל ידי זה נגאל. התמונה מקבלת פנים חדשות, שכבה אחרת מתגלה, שכבת נצח ולא רק זמניות.
"ולא יכל יוסף להתאפק… ולא עמד איש אתו בהתוודע יוסף אל אחיו: ויתן את קולו בבכי…" (בראשית מ"ה א-ב).

פרשת ויחי: הברכות

אנחנו בסיום הראשית, בני ישראל במצרים, זמן סיום של תהליך אחד ופתיחתו של תהליך נוסף, מיחידים למשפחה וממשפחה לעם. הפה מדבר, מברך. יעקב אוסף את בניו ומברך, מדבר על יסודות העולם. משפחה שהופכת לאט לאט לשבטים, יש מקום להגדיר, לתת כיוונים. הפה מדבר, יש רצון לגלות הכל: "ויקרא יעקב אל בניו, ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בראשית מ"ט, א).
ואומרים חז"ל: "דאמר רבי שמעון בן לקיש: ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם. ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה" (מסכת פסחים דף נ"ו עמוד א).
מתוך השפע של המצב החדש, מתוך הדיבור הנגאל והגואל יש רצון לגלות את הכל, אבל יש גם גבול, עד כאן. מול הבור שאין בו מים, עכשיו מתן הברכות מהווה מעין וויסות של השפע המתגבר, יש צורך להגדיר/ לכוון.

דווקא הפרק בתהלים (ק"ד) שנפתח ב: "בָּרְכִי נַפְשִׁי, אֶת-יְהוָה: יְהוָה אֱלֹהַי, גָּדַלְתָּ מְּאֹד; הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. (ב) עֹטֶה-אוֹר, כַּשַּׂלְמָה; נוֹטֶה שָׁמַיִם, כַּיְרִיעָה. (ג) הַמְקָרֶה בַמַּיִם, עֲלִיּוֹתָיו:
ממשיך אחר כך: (ו) תְּהוֹם, כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ; עַל-הָרִים, יַעַמְדוּ מָיִם. (ז) מִן-גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן; מִן-קוֹל רַעַמְךָ, יֵחָפֵזוּן. (ח) יַעֲלוּ הָרִים, יֵרְדוּ בְקָעוֹת– אֶל-מְקוֹם, זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם. (ט) גְּבוּל-שַׂמְתָּ, בַּל-יַעֲבֹרוּן"; שוזר את הקשר בין ההלל שבא לידי ביטוי בדיבור, הזמן של ברכה לבין צורך הוויסות של השפע (זה חלק ממהות הברכה – channelling) יש רצון לגלות את הכל, אבל יש גם גבול, עד כאן.

הדיבור ממשיך… לפחות רוצה להמשיך, יוסף ואחיו יכולים לנסות לעמוד אחד מול השני ולדבר, הדיבור עדיין מלא חשדות, לדיאלוג מלא עדיין לא הגענו:
(יד) וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו וְכָל הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת אָבִיו אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת אָבִיו: (טו) וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ: (טז) וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: (יז) כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו: (יח) וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים: (יט) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי: (כ) וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב:

יוסף והאחים רואים את הסיפור שלהם, בכך הסתיים סיפורם. אבל הסיפור הגדול יותר נשאר עדיין סמוי מהעין, לגאולה שלמה עדיין לא הגענו. עדיין אין דיבור מלא. וכבר כתבו בעלי הסוד באריכות על הדיבור שהיה בגלות במצרים ונגאל רק במתן תורה (עיין זוהר פרשת וארא).
עדיין לא ראינו את הסיפור הגדול במלואו – סוד הקץ עדיין חתום.

את המשיח הגמרא מתארת במסכת סנהדרין שהוא יושב בשערי רומי בין עניים ומתיר וחובש את פצעיו – כל פצע ותחבושתו – פצע אחר פצע, מתיר וחובש. כל נקודת מבט דורשת פענוח ופתרון – מגע וריפוי.

שבת שלום!
יוסף והאחים רואים את הסיפור שלהם, בכך הסתיים סיפורם. אבל הסיפור הגדול יותר נשאר עדיין סמוי מהעין, לגאולה שלמה עדיין לא הגענו. עדיין אין דיבור מלא. וכבר כתבו בעלי הסוד באריכות על הדיבור שהיה בגלות במצרים ונגאל רק במתן תורה (עיין זוהר פרשת וארא).
עדיין לא ראינו את הסיפור הגדול במלואו – סוד הקץ עדיין חתום.

את המשיח הגמרא מתארת במסכת סנהדרין שהוא יושב בשערי רומי בין עניים ומתיר וחובש את פצעיו – כל פצע ותחבושתו – פצע אחר פצע, מתיר וחובש. כל נקודת מבט דורשת פענוח ופתרון – מגע וריפוי.

שבת שלום!